יום שלישי, 23 בנובמבר 2021

עו"ד נועם קוריס: תביעה ייצוגית ופיצוי לצרכנים

בישראל, כל אדם רשאי להגיש בקשה לייצג ציבור רחב ולנהל תביעה ייצוגית, אם נגרם לאותו אדם עוול באחד מהעניינים בהם נקבע שחוק תובענות ייצוגיות יעסוק, ובתנאי שקיימת קבוצת נפגעים שנסיבותיהם דומות או זהות לאדם שמבקש להגיש את התביעה.

חשוב לדעת, שאין צורך שחברי הקבוצה שנפגעו יתאחדו יחדיו או אפילו יתנו הסכמתם להגשת הבקשה לניהול תביעה ייצוגית, שכן הרעיון מאחורי מנגנון התביעות הייצוגיות הינו שרובם המוחלט של הנפגעים לא יקדישו לנושא זמן או משאבים, ולכן בית המשפט הוא מי שמסמיך את התובע הייצוגי- לפעול בשם קבוצת אנשים גדולה, שיכולה להגיע גם למיליוני אנשים בישראל.

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

באמצעות הגשה של תביעה ייצוגית יכול למעשה כל אחד לנסות לתקן את העולם, כאשר באישורה של תביעה ייצוגית יש משום היפוך היוצרות כנגד הנתבעות שהינם בדרך כלל גופים גדולים ואמידים, ולפתע הן מוצאות עצמן מול תובע יחיד שפועל באישור בית המשפט נגדם- עבור ציבור גדול של נפגעים.

אם גם אתה תחליט שהגיע הזמן עבורך לתקן את העולם, לפעול לטובת ציבור גדול או אם סתם יתחשק לך להתעשר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית ולנהל הליכים "במגרש של הגדולים", אז כדאי לך לדעת מראש, שבתי המשפט השונים בישראל כבר ראו לא מעט הליכי תביעה ייצוגית שהיו יכולים להביא לציבור תועלת רבה, פיצויים משמעותיים ושינוי אמיתי של המציאות אבל בגלל ניהול משפטי לא נכון של התובע או של עורך דינו, הסתיימו בלא כלום.

חוק תובענות ייצוגיות שמסדיר בישראל את הכללים בנושא, קובע במסגרת התוספת השנייה שפורסמה עימו, שתביעה ייצוגית בישראל ניתן להגיש אך ורק במסגרת רשימת עניינים סגורה הכוללת בעיקר עניינים בין עוסק לצרכן, בין חברת ביטוח למבוטח, בין בנק ללקוח, בענייני הגבלת תחרות, זירות מסחר או שירותים פיננסים, בנוגע לאפליה בעבודה או במוצרים ושירותים, בענייני איכות הסביבה, נגישות, שכר, ני"ע, שידורי טלויזיה, סליקה פנסיונית, ספאם, השבת כספים שנגבו שלא כדין על ידי רשות וכו'

תביעה של צרכן נגד עסק שהטעה צרכנים בסכומים זניחים של שקלים בודדים לגבי כל אחד מהצרכנים בנפרד, יכולה בהחלט להפוך לתביעה של מיליוני שקלים, ואף להניב לתובע תגמול נאה למדי שיכול להגיע למאות אלפי שקלים- לצד תיקון העוולה ופיצוי לציבור.

תביעת נמען הודעת ספאם יכולה בהחלט להגיע להיקפים של מיליוני שקלים, להביא להפסקת משלוחי הפרסומות הבלתי רצויות ואף לזכות את קבוצת הנמענים בפיצוי נאה- לצד תגמול משמעותי לאדם שהרים את הכפפה והחליט ליטול על עצמו את ניהול התביעה הייצוגית.

במסגרת תביעה ייצוגית קיימים נושאים רבים עליהם יש להקפיד, למשל בתיק אחד שטיפלתי (באותו עניין ייצגתי את הגנת הנתבע) ניתן לאחר כמה שנות התדיינות בבית המשפט פסק דין שקבע שלמרות שהתובע צודק ולמרות שלכאורה יש מאות אלפי אנשים שנפגעו- עדיין בית המשפט לא יאשר תביעה שהוגשה ונוהלה בצורה רשלנית.

באותו עניין נטען שמאות אלפי אנשים בישראל קיבלו מהלקוח שלי הודעות ספאם לנייד ולכן לכאורה הלקוח שלי היה חשוף לסיכון שיצטרך לפצות את כל אותם מאות אלפי אנשים. בית המשפט שם קיבל את עמדתי וקבע שתביעה ייצוגית על סך של מיליונים רבים של שקלים צריך להגיש בצורה יסודית יותר מאיך שהיא הוגשה שם, וגם צריך לנהל אותה בצורה יותר מקצועית.

נפגשתי גם בתיקים של תביעות ייצוגיות שבהם התובע או יותר נכון עורך דינו של התובע ממש שיבשו בהתנהלות רשלנית את התביעה, והפסידו עבור כלל הציבור סכומים ניכרים שלבסוף לא חולקו לציבור- רק בגלל ניהול משפטי כושל.

יש תביעה אחת שהוגשה נגד אחת מחברות המזון הגדולות בגין מכירת מוצרים במשקל נמוך משמעותי מהמשקל שפורסם על אריזותיהם.

הייתה על אותה חברה אפילו כתבה גדולה בטלוויזיה של תוכנית תחקירים מוכרת שהראתה בצורה מאוד ברורה שאותה חברה מוכרת לנו אזרחי ישראל הרבה פחות מוצר ממה שכתוב על האריזה.

באותו עניין, התובע ניסה להסתמך רק על הכתבה בתוכנית התחקירים ובית המשפט קבע שככה, רק על סמך תוכנית טלוויזיה לא ניתן לאשר תביעה ייצוגית.

אם למשל, היה אותו תובע מצרף חוות דעת של מעבדה מוכרת ששקלה בעצמה את המוצרים והשתכנעה שאכן המוצרים נמכרו במשקל נמוך יותר ממה שנכתב על האריזה אז יש להניח שהתביעה הייתה מתקבלת ושכל אחד מצרכני אותה חברה היה מקבל פיצוי על חסרון הכיס שנגרם לו.

אל תבינו לא נכון, גם אותו תובע ועורך דינו שעשו עבודה רשלנית רק הפסידו מזה בגלל שבמקום לקבל תגמול נאה על הצלחת התביעה הייצוגית שהגישו הם עוד נאלצו לשלם את הוצאות אותה חברה שנתבעה.

כתבתי על הנושא כבר כמה טורים, ועל כך שכל אחד יכול להפוך למיליונר באמצעות הגשת תביעה ייצוגית. בין אם אתה לוחם חברתי שמבקש לתקן עוולות צרכניות ולפעול לטובת ציבור רחב של נפגעים ובין אם הוא רק מחפש את הכסף הגדול של עולם המשפט.

כל אדם שנפגע מעוולה צרכנית אפילו בפגיעה של שקלים בודדים יכול לכאורה לבקש לנהל תביעה ייצוגית ולייצג גם מיליוני אחרים שנפגעו מאותו העניין, אפילו בלי לשאול לדעתם של מיליוני הנפגעים האחרים ובמקרים רבים אף מבלי שידעו על כך.

בתביעה ייצוגית בה הגיעו הצדדים להסדר פשרה לאחרונה ובה נתבעה אגד על ידי נוסע, נקבע בין היתר, כי: "הסדר הפשרה המוצע מסדיר את אופן התנהלותה של אגד בעתיד בהתאם להוראות חוק שוויון זכויות ותקנות הנגישות, ובכך נותן מענה לסוגיה המרכזית שבדיון. עוד הוא נותן הטבה לחברי הקבוצה, באמצעות פיתוח מערכת טכנולוגית המיועדת לשיפור הנגישות לתחבורה ציבורית לאנשים עם מוגבלות, מערכת שתפותח ותיושם בשיתוף עם הנציבות ועם משרד התחבורה. לאור האמור, אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין. מדובר בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית אשר השיגה תועלת משמעותית לחברי הקבוצה וקידמה את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות. כן נלקחה בחשבון עבודת ההכנה הנרחבת שבוצעה ע"י המבקשים בטרם

הגשת בקשת האישור, שכללה תיעוד של עשרות הפרות הדין ע"י המבקשים 3-2 וביצוע מאות פעולות פיקוח ובקרה ע"י המבקשת 1 , לשם ביסוס עילות התביעה. עוד נלקח בחשבון המשא ומתן הממושך שנוהל בין הצדדים, בשיתוף עם משרד התחבורה, עד להגעת הצדדים לאפיון המערכת הטכנולוגית מושא ההסדר ולהסכמות לגבי אופן הפעלתה. אוסיף ואציין כי ביסוד הסכומים שנפסקו עומדת עלות המערכת הטכנולוגית מושא ההסדר, שהיא גם ההטבה המוסכמת לחברי הקבוצה (עלות של 6.3 מיליון ₪ בצירוף מע"מ לטענת המבקשים, וכ- 5-6 מיליון ₪ לטענת אגד)".

בעניין אחר בו הוגשה לאחרונה עמדת היועמ"ש במסגרת התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית העוסקת באי השבת עלויות הכרטיסים שנרכשו למופעים שבוטלו או לא התקיימו במועדם ובמיקומם המקורי, בשל התפרצות נגיף הקורונה. התביעה הייצוגית הוגשה בשם רוכשי כרטיסים להופעתה של סלין דיון, שאמורה הייתה להתקיים באוגוסט 2020. החל מיום 10.6.2020 פנו רוכשי הכרטיסים במספר הזדמנויות שונות וביקשו לקבל את כספם בחזרה, ללא הצלחה. בנוסף, דחו רוכשי הכרטיסים הצעה לקבלת כרטיסים למופע חלופי שהוצע להם, באשר לשיטתם, היא לא תאמה את תנאי ואיכות המופע המקורי. ביולי 2020 הגישו המבקשים תובענה ייצוגית נגד מפיקי המופע.

ביום 17.6.2021 הוגשה לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה לפיה תעמוד לפני רוכשי הכרטיסים שלוש אפשרויות בחירה: מימוש הכרטיס במועד של מופע חדש ובאותם התנאים; קבלת שובר זיכוי בשווי של 110% ממחיר הכרטיס המקורי למימוש לתקופה של שנתיים מיום החתימה על ההסכם (במידה ולא ימומש הזיכוי יקבלו הרוכשים את מלוא כספם בחזרה); או קבלת החזר כספי בשיעור של 75% מהסכום ששולם.

לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, בשים לב לכך שחלפה למעלה משנה ממועד המופע המקורי, קבלת החזר מלוא מחיר הכרטיס לאחר תקופה של עוד שנתיים נוספות מיום חתימת הסדר הפשרה, כך שההחזר האמור יינתן רק לאחר למעלה משלוש שנים ממועד המופע המקורי, אינה סבירה ואין מקום לאשרה. בנוסף, נכתב כי הסכמת הצדדים, להחזר בשיעור של 75% מהסכום (בהתאם לחלופה השלישית המוצעת), חורגת בצורה משמעותית מהמלצות הצוות הבין-משרדי לבחינת השלכות משבר התפרצות נגיף הקורונה על התקשרויות חוזיות, שכן בהתאם להמלצות הצוות כבר חלפה התקופה שהומלצה כתקופה סבירה להחזר מלא של עלות הכרטיס.

בהתאם לכך היועץ המשפטי לממשלה סבור שראוי לקבוע  תקופת זמן קצרה יותר לקבלת החזר מלא וזאת, לכל היותר, עד לסוף שנת 2021. במסגרת העמדה מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי מצד אחד עמידתו של המפיק על המשך החזקתם של הכספים ששולמו לנוכח אי-ביצוע של החיוב המוטל עליו במשך פרק זמן ממושך ומצד שני השבה מיידית רק בגובה של  75% עולה כדי חוסר תום-לב בקיום חוזה ובשימוש בזכויות הנובעות ממנו.

בנוסף לכך שמתווה הפיצוי וההחזר לרוכשי הכרטיסים, כעולה מהסדר הפשרה, לוקים בחסר, קיימים טעמים נוספים להתנגדות להסדר – הגמול המוצע למבקשים ולשכר הטרחה המוצע לבאי כוחם, אינם סבירים ובית המשפט מתבקש להפחיתם. כמו כן נכתב כי יש לדחות את הבקשה לפטור את המבקשים מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

ציינתי, שהחוק מאפשר להגיש תובענה נגד עסקים וגם נגד רשויות ציבורית, למשל כדי להשיב  סכומים שהרשות גבתה שלא כדין, כמס, כאגרה או כתשלום חובה אחר. אולם נקבעו לכך סייגים שונים. בנוסף, בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית נגד רשות אם הרשות הודיעה כי לא תגבה עוד את התשלום שבגללו הוגשה הבקשה ואם הוכח לבית המשפט כי היא אמנם עשתה כך .

בנושאים אחרים, החוק מאפשר מספר עניינים בהם רשאי אדם להגיש תביעה ייצוגית והבולטים שבהם הינם עניינים שבין צרכנים לעסקים, בין לקוחות לבנקים, בין חברות הביטוח וקרנות הפנסיה לבין המבוטחים, ובשנים האחרונות גם בין נמעני הודעות פרסומיות בלתי רצויות- לבין המפרסמים באותן הודעות.

בשנת 2016 למשל, במסגרת 10 התביעות הייצוגיות הגדולות ביותר שהסתיימו, הושבו לציבור 433 מיליון שקל; והגמול הממוצע ששולם לתובעים הייצוגיים עצמם עמד על-סך של 738 אלף שקל - 1.7% מסכום הזכיות.

בשנת 2017 הוחזרו לציבור כ 200 מיליון ₪ רק במסגרת 10 הסדרי הפשרה הגדולים שהושגו, שכר-הטרחה הממוצע שנפסק לעורכי הדין דרך אגב- עמד על כ-3.1 מיליון שקל והגמול הממוצע לתובעים הייצוגיים עמד על כ-1.4 מיליון שקל.

סך הכספים שהושבו לציבור במסגרת הליכי תביעות ייצוגיות שהסתיימו ב- 2018 מסתכם ב-425 מיליון שקל. את הנתח המרכזי תופסות תביעות בתחום הצרכנות שהפיצוי הכולל בהן הסתכם ב-272 מיליון שקל. אחריהן השבה מרשויות שהסתכמה ב-35.5 מיליון שקל ולאחר מכן הבנקים וחברות הביטוח שנאלצו לשלם כ-55 מיליון שקל.

במסגרת תביעה ייצוגית שנוהלה נגד חברות "מאגרי-בנייה" ו"מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה", ניתן פיצוי בסך של כ-25.3 מיליון שקל לחברי הקבוצה מהציבור, ושולם גמול של כ-1.7 מיליון שקל לתובעים הייצוגיים - גמול מהגבוהים שנפסקו לתובע ייצוגי יחיד בארץ עד כה.

באמצעות התגמול לאדם שנוטל על עצמו ומצליח כתובע ייצוגי, החוק בישראל אפילו מעודד במצבים מסויימים את אותה האכיפה האזרחית.

מנגנון התביעות הייצוגיות פועל כך, שהתובע המבקש לייצג את ציבור הנפגעים (התובע הייצוגי) מגיש את תביעתו האישית, ובמקביל  הוא מגיש בקשה לאשר את תביעתו כתביעה ייצוגית. על התובע הייצוגי להראות כי העילה  לתביעה מתאימה לקבוצה גדולה של אנשים שיש להם  מכנה משותף עם תביעתו שלו (שאלות משותפות של עובדה או משפט). הוא נדרש להוכיח כי הוא מתאים לשמש תובע ייצוגי, וכן חלים עליו תנאים נוספים שנקבעו בחוק.

במסגרת פשרה שאושרה לאחרונה בתביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשת יינות ביתן בגין שקילת האריזה יחד עם המוצר, הוביל בית המשפט לפשרה לפיה הרשת תפחית 25 גרם ממחיר עוף ובקר ארוזים כף שתוספת המשקל שהרשת תספק לצרכניה, תגיע לשווי של 2.5 מיליון שקל שיחולקו לצרכנים

 

התובעים הייצוגיים, הצרכנים שהגישו את התביעה, קיבלו 87,750 ₪ ואילו עורכי דינם קיבלו כתגמול עוד 225 אלף שקל בתוספת מע"מ.

 

בשנים האחרונות גם קמו גופים צרכניים שונים ללא מטרות רווח, המסייעים בהוצאות המימון הנדרשות לצרכנים ולעורכי הדין העוסקים בתביעות הייצוגיות עוד בטרם בית המשפט מאשר את ניהול התביעה הייצוגית, להגיש ולנהל תביעות ייצוגיות שיביאו תועלת לציבור צרכני רחב.

 

כל אחד יכול להרים את הכפפה, לפנות לעורך דין מתאים ולתקן יחדיו עוולות כלפי הציבור או חלקים מהציבור, ואולי בכלל להפוך להיות מזה מיליונר.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 


נצב"א אחזקות תשלם ארנונה – הערעור נדחה

 בית המשפט העליון, דחה היום (23.11.21) את הערעור של נצבא אחזקות בקשר עם חיובי הארנונה שהוטלו עליה על ידי עיריית טירת הכרמל.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

מנדלבליט מתנגד להסדר הפשרה של הוטלס - תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס כותב ברשת קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

בקשת רשות הערעור הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.10.2021 (עמ"ן 55491-01-19, סגן הנשיא ר' סוקול). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טירת הכרמל (להלן: ועדת הערר) מיום 5.12.2018.

מקורה של הבקשה במחלוקת בין המבקשת, נצב"א החזקות 1955 בע"מ, שהיא בעלת זכויות במקרקעין המוכרים כ"מתחם אוטוקארס" (להלן: המתחם), לבין המשיב, מנהל הארנונה בעיריית טירת הכרמל. המחלוקת נוגעת לחיוב הארנונה שהוטל על המבקשת בגין המתחם בין השנים 2015-2011.

מבלי להידרש לפרטים שאינם נחוצים לענייננו, יצוין כי בין הצדדים התגלעו מחלוקות שונות גם בעבר. כך, ביום 20.1.2013 קיבל בית משפט זה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת בנוגע לחיובה בארנונה בין השנים 2010-2003, והחזיר את הדיון בעניינה לוועדת הערר (בר"ם 6966/12, השופטים י' דנציגרע' פוגלמן ו-י' עמית). ביום 9.6.2013 ערכה ועדת הערר ביקור חוזר במתחם בנוכחות הצדדים, וביום 6.10.2013 החליטה לדחות בשנית את עררי המבקשת. המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 2.7.2015 (עמ"ן 44186-11-13). בקשת רשות ערעור נוספת שהגישה המבקשת, על פסק הדין העדכני בעניינה, נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 11.11.2015 (בר"ם 6031/15, השופט פוגלמן).

יש להוסיף עוד כי בעקבות ביקור נוסף ומדידות שונות שנערכו במתחם, ביום 11.2.2016 שלח המשיב הודעה למבקשת, ובה מסר כי הוחלט לפטור אותה מחיוב עבור חלק מהשטח באופן רטרואקטיבי החל מיום 9.6.2013 וכן על הפחתת חיובה בגין חלק אחר של השטח החל מיום 1.1.2015. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2018 המתחם כולו נהרס.

ההליך דנן נסב כאמור על היקף החיוב בארנונה בין השנים 2015-2011 ומקורו בהשגות רבות שהגישה המבקשת בעניין זה. המבקשת טענה, בין היתר, כי הוטלו עליה חיובים בגין שטחים שלא הוחזקו על ידה, וכי היא זכאית לפטור מארנונה בגין נכסים שאינם ראויים לשימוש. עוד טענה המבקשת כי חלק מהשטחים סווגו באופן שגוי, וכן כי יש להחיל את הפטור שניתן לה רטרואקטיבית ממועד מוקדם יותר. המשיב דחה את השגותיה של המבקשת.

המבקשת הגישה עררים על דחיית השגותיה, ואלה נדונו במאוחד ונדחו על-ידי ועדת הערר. ועדת הערר קבעה כי לא נפל פגם בחיובי הארנונה שהוטלו על המבקשת וכי לא התרחש כל שינוי עובדתי במצבם של הנכסים בין השנים 2015-2011 המצדיק שינוי של היקף החיוב בהשוואה לשנים 2010-2003. כמו כן נדחו טענותיה של המבקשת בעניין סיווג השטחים במתחם.

המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ברובו וקבע כי מרבית הטענות שהעלתה המבקשת הן טענות עובדתיות המתייחסות להיקף השטחים המוחזקים על ידה, לשימוש שנעשה בכל שטח במתחם ולסיווגם של השטחים בהתאם. כמו כן,  בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להודיע לעירייה על שינוי במצב ההחזקה ועל המצב בנכסים, ועל כן עליה לשאת בחיובי הארנונה כפי שהם. בית המשפט המחוזי הוסיף כי המבקשת מסרה נתונים שונים בנוגע לחלק מהנכסים, וככל שהדבר גרם לטעויות, האשם בכך רובץ לפתחה. באשר לסיווג של שטחי מבנים שנהרסו, בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המבקשת לפיה יש לסווג את השטחים הריקים כ"תעשייה ומלאכה", הסיווג שהחיוב בגינו הוא הנמוך ביותר, ולא כ"נכס אחר". עוד קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהחלטת ועדת הערר חסרה במידה מסוימת בהיבט ההנמקה, אין מקום להשיב אליה את הדיון בנסיבות שבהן הצדדים שטחו את כל הראיות הרלוונטיות שעליהן ביססה ועדת הערר את החלטתה, ולאחר שהמבקשת לא הציגה מסמכים ברורים וסדורים.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה של המבקשת, קמה עילה למתן רשות ערעור לנוכח העובדה שוועדת הערר לא נימקה את החלטתה כראוי באופן המקים חשש לעיוות דין. המבקשת מוסיפה כי בנסיבות אלה היה על בית המשפט המחוזי להשיב לוועדת הערר את הדיון. כמו כן, המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות רוחבית בכל הנוגע לחובה המוטלת על בעלי קרקע לדווח לרשות על אופן השימוש או ההחזקה בשטחים משותפים, חובה שלשיטת המבקשת היא מנוגדת לדין. כמו כן, המבקשת שבה על טענותיה הפרטניות בכל הנוגע למועד תחולת הפטור והיקפו, וכן בנוגע לסיווגם של השטחים השונים במתחם.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בבקשה על נספחיה הוא הגיע לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובתו של המשיב. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (ראו למשל: בר"ם 3811/14 כלוף נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 8 (5.3.2015)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדרי אמת המידה האמורה. הבקשה נסבה בעיקרה על מאפייני המתחם המסוים והשימוש בו, היא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, לא בית המשפט ציין, כי לא נגרם למבקשת עיוות דין, בשים לב להחלטתו היסודית והמנומקת של בית המשפט המחוזי. על כן אני דוחה את הבקשה בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

סוף דבר: הבקשה נדחתה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.




יום ראשון, 21 בנובמבר 2021

העליון הכריע בין הערת אזהרה לעיקול מהוצאה לפועל

 בית המשפט העליון הכריע היום (21.11.21) בערעור שהוגש לפניו בקשר עם נכס מקרקעין שעליו נרשמה מחד הערת אזהרה, ומאידך הוטל עליו עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי

הערעור נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' דגן) מיום 3.2.2020 בה"פ 66112-11-18, בו נדחתה עתירת המערער להצהיר בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצל"פ או החוק), כי בית המגורים בשטח 230 מ"ר שמורכב משתי קומות על מגרש 7/9, הידוע כחלק מחלקה 7 בגוש 8708 בכפר מייסר (להלן: הנכס), הינו בבעלות משיב 1 (להלן: המשיב) שלטובתו רשומה הערת אזהרה משנת 2001 מכוח הסכם מכר (להלן: ההסכם) שערך עמו אביו המנוח מר אחמד יוסף עמארנה שנפטר בשנת 2011 (להלן: המנוח)

המערער הוא נושה של המשיב בהליך הוצאה לפועל (תיק מס' 517101-08-15, להלן: תיק ההוצל"פ) שנפתח על בסיס פסק דין שניתן נגד המשיב בבית משפט השלום בחיפה (ת.א. 28659-03-13) מיום 29.7.2015, בו חויב המשיב לשלם למערער סך של 625,000 ש"ח. במסגרת תיק ההוצל"פ, נרשם לבקשת המערער עיקול על זכויות המשיב בנכס לפי סעיף 34(א) לחוק ההוצל"פ. המערער ביקש לממש את העיקול ולשם כך ביום 13.3.2016 הגיש בקשה למינוי כונס נכסים על הנכס. או אז, העלה המשיב טענה לפיה דין הערת האזהרה שנרשמה לטובתו להימחק מפני שאין לו זכויות בנכס הואיל ולא שילם בפועל למנוח את התמורה המוסכמת או כל חלק ממנה כפי שהתחייב בהסכם עימו. המערער טען מנגד כי המשיב העלה את טענתו בדבר היעדר זכות בנכס לראשונה כאשר הוגשה הבקשה למינוי כונס הנכסים, והיא מהווה טענה כבושה ולא מתיישבת עם העובדה לפיה המשיב ומשפחתו גרים בנכס ונוהגים בו מנהג בעלים מבלי לשלם למאן-דהוא שכר דירה במשך שנים. אדרבה, משיבים 6-2 שהם אמו ואחיו של המשיב (להלן: המשיבים), היורשים יחד עמו בנכסי המנוח, לא פעלו במשך 17 שנה בדרך כלשהי למחיקת הערת האזהרה לטובת המשיב ולמינוי כונס נכסים מטעמם, וכן מעת פטירת המנוח לא פעל המשיב או מי מהמשיבים להוצאת צו ירושה

נוכח האמור, המערער פעל כדי למנוע מצב של הברחת הנכס. לשם כך פנה המערער לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה וביקש למנות מנהל עיזבון זמני מטעמו על הנכס (ת"ע 48076-01-17). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המערער לא הוכיח שהמשיבים נמנעים בכוונה מהוצאת צו ירושה כדי להימנע ממימוש הנכס ודחה את בקשתו. ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה על ההחלטה האמורה נדחה ביום 15.5.2018 לאחר שהמערער חזר בו ממנו בהמלצת בית המשפט (עמ"ש 9085-09-17). על כן, משלא נותרה לו ברירה, הגיש את התובענה מושא הערעור שלפנינו לבית המשפט המחוזי, זאת מכוח סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ, לפיו "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם"

המערער חזר על טענותיו בתיק ההוצל"פ וטען כי קיימים בעניין אותות מרמה המעידים כי המשיב בחר במכוון לא להשלים את רישום הבעלות בנכס על שמו במרשם המקרקעין, הגם שהוא גר בו שנים רבות עם משפחתו; הוא לא שילם לאיש שכר דירה עבור שהותו בנכס; והנכס רשום על שמו במועצה האזורית מנשה. גם המשיבים אינם מזדרזים לפנות את המשיב מהדירה ולמחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובתו חרף הסכסוך הקיים עמו. כל זאת מתוך רצון של המשיבים ושל המשיב יחדיו להכשיל את נושיו של המשיב בגביית החובות המגיעים ממנו

מנגד, המשיב הודה בתשובתו לבקשה שאכן התקשר בהסכם עם אביו בשנת 2001 לרכישת דירה אחת מתוך השתיים בנכס (להלן: הדירה), אך הואיל ולא אושרה לו הלוואה מובטחת במשכנתא, לא יכול היה לשלם ולא שילם בפועל את התמורה המוסכמת עבור הדירה. משכך, לטענתו, אין לו זכות להירשם כבעליה של הדירה ודינה של הערת האזהרה שנרשמה לטובתו להימחק. לטענתו, גם רישומו כמחזיק בדירה במועצה האזורית אינו מוכיח דבר, שכן הדירה הייתה רשומה על שם אביו עד אשר מאן-דהוא, וככול הנראה המערער עצמו, גרם לשינוי הרישום בשנת 2016, כך שאין רבותא ברישום זה כראיה להחזקתו, המוכחשת, בנכס. עובדתית, טען המשיב כי הוא כלל לא גר בדירה אלא מתגורר בעיר לוד יחד עם אשתו בדירות שכורות למיניהן

המשיבים טענו בתשובתם כי הדירה שנמכרה בהסכם היא דירה בקומה שנייה בשטח של 114 מ"ר בנכס ולא שתי הקומות, כטענת המערער. כמו כן, הסכסוך בינם לבין המשיב נובע מכך שהמשיב לא שילם את התמורה המוסכמת עם המנוח עבור הדירה. אם המשיב אכן ישלם להם את חלקם בתמורה כיורשיו של המנוח, הוא יוכל לרשום את הדירה העליונה (בלבד) על שמו ולהתגורר בה. ברם, כל עוד לא יעשה כן, הם סבורים כי דין הערת האזהרה להימחק. כמו כן, גם לטענת המשיבים, המשיב לא גר בדירה בפועל ולכן לא משלם שכר דירה; ורישום הדירה על שם המשיב במועצה האזורית נעשה ככל הנראה על ידי המערער ואינו תואם את המציאות

בית המשפט המחוזי דן תחילה בעניין רישום הדירה על שם המשיב בספרי המועצה האזורית. נקבע כי מהראיות והמסמכים שהוגשו, עולה כי לאחר מכירת הדירה על ידי המנוח למשיב, הודיע המנוח למועצה, ככל הנראה, שדירה אחת מתוך שתי הדירות בנכס היא שלו והדירה השנייה היא של המשיב. אלא שבשנת 2002 שלח המנוח מכתב למועצה בו ביקש להירשם כמחזיק של שתי הדירות ולא נמצאה דרישת שינוי שם בשנים שלאחר מכן עד שנת 2016. מכאן הסיק בית המשפט כי שינוי הרישום בשנת 2016 משם המנוח לשם המשיב, לאחר פטירת המנוח בשנת 2011, נעשה ביזמת המערער, ומבלי שהיתה פניה של מי מהמשיבים אל המועצה. עם זאת נקבע כי אין בשינוי שם המחזיק ברישומי המועצה ואין ברישומי המועצה בכלל, כדי לשפוך אור על השאלה העובדתית מי היה המחזיק בדירה בפועל במהלך השנים, שכן לא הוכח שהמועצה עשתה בדיקה כלשהי בשטח אלא הסתמכה על הדיווחים שנמסרו לה בלבד

בשאלה האם שולמה או לא שולמה התמורה בסך 200,000 ש"ח על ידי המשיב למנוח, למערער לא הייתה כל ידיעה וטענתו לפיה התמורה שולמה הייתה מבוססת על סברה בלבד. מנגד, הן המשיב והן המשיבים העידו שהתמורה לא שולמה מפני שהמשיב לא זכה למימון שייחל לקבלו מהבנק. גרסה זו של אי תשלום התמורה או חלק ממנה לא נסתרה. עם זאת, בשאלה אם המשיב החזיק בפועל וגר בדירה, הראיות שהוצגו לימדו כי גרסת המשיב לא הייתה קוהרנטית אלא מלאת סתירות. בית המשפט השתכנע כי המשיב החזיק בדירה לתקופות שונות במהלך השנים החל משנת 2002. גרסת המשיב לפיה הדירה לא היתה ראויה לשימוש משנת 2002 ועד 2017 לא נתקבלה על דעת בית המשפט, לא הייתה אמינה בעיניו ולא עלתה בקנה אחד עם שאר הראיות. בשים לב למכלול הראיות בית המשפט הסיק, כי חרף ניסיונו להרחיק עצמו בעדות פתלתלה ולא אמינה, המשיב נוהג בדירה מנהג בעלים החל משנת 2002 עד היום לסירוגין והמשיבים אינם מפריעים לו לעשות כן, מתוך ציפייה שהוא ישלם את התמורה שטרם שולמה ואז זכויותיו בדירה תרשמנה על שמו

אלא שחרף האמור, נקבע כי אין די במנהג הבעלים שנוהג המשיב בדירה כדי לסייע למערער לקבל את הסעד המבוקש על ידו, ועתירתו נדחתה מכמה טעמים

ראשית מפני שהמערער עתר להצהיר כי הדירה בקומה הראשונה בשטח 230 מ"ר היא בבעלות המשיב. ברם, בהסכם שנכרת בין המשיב לבין המנוח, נמכרו לו רק הזכויות בדירה בקומה העליונה של הנכס בשטח של 114 מ"ר

שנית, בית המשפט קיבל כעובדה על יסוד עדויות המשיבים והמשיב, כי התמורה לא שולמה. על כן, עצם קיומה של הערת אזהרה לטובת המשיב אינו מספיק לצורך רישום זכויות בעלות על שמו. הערת האזהרה משקפת זכות להירשם כבעלים עם מילוי תנאי ההסכם. מנגד, גם אם לא שולמה תמורה וגם אם העסקה לא דווחה לשלטונות המס, אין בכך כדי להביא לבטלות ההסכם. משמעות אי תשלום תמורה הוא כי ההסכם הופר ובידי הנפגע האפשרות לבטלו. לצורך ביטולה, והגם שלפי הראיות, המשיב מצוי בהפרה יסודית, יש צורך לבטל את ההסכם באופן מפורש ובזמן סביר כדרישת הדין. אלא שבענייננו, לא הוכח שההסכם בוטל, לא בזמן סביר ולא בכלל. להיפך, המשיבים מוכנים שהדירה תירשם בבעלות המשיב, אך זאת רק אם ישלם את התמורה בסך 200,000 ש"ח המגיעה ממנו, ומכאן שהם מחזיקים בדעה שההסכם שריר וקיים והם מעוניינים באכיפתו. מכאן הסיק בית המשפט כי המשיב יהיה רשאי להירשם כבעלים, אך זאת רק לאחר שימלא את התחייבויותיו בהסכם. ברם, לעת הזו וכל אימת שלא ישלם את התמורה, לא ניתן להכריז עליו כזכאי להירשם כבעליה של הדירה. הזכות להירשם כבעלים בעתיד כפופה אפוא לתשלום מלוא התמורה, דיווח לשלטונות המס ועמידה בכל דין אחר

שלישית, נקבע כי סעיף 34 לחוק ההוצל"פ יוצר הבחנה בין מצב בו מקרקעין רשומים על שם החייב (לרבות מצב בו רשומה הערת אזהרה לטובתו) לבין מצב בו המקרקעין רשומים על שם מישהו אחר וצד השלישי טוען שהם בכל זאת של החייב. סעיף 34(ב) לחוק נועד למקרים שבהם חייבים מבקשים להתחמק מנושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם. בענייננו השתמש הרשם בסמכותו לפי סעיף 34(א) לחוק והורה על עיקול הנכס בהינתן רישום הערת אזהרה לטובת המשיב. משכך, שימוש המערער בסעיף 34(ב) לא היה נכון מבחינה משפטית

כך או כך, נקבע כי למשיב זכות אובליגטורית להירשם, אך זאת כאמור בבוא היום, כבעלים של הדירה בקומה העליונה בשטח 114 מ"ר בנכס, בכפוף למילוי התחייבויותיו בהסכם וחובותיו בדין, ולאחר פירוק שיתוף במקרקעין או הסכמי חלוקה ושימוש בחלקה שיש לה בעלים משותפים לרוב. ברם, נכון לעת מתן פסק הדין, אין לו למשיב זכות להירשם כבעלים של הדירה שרכש ועל כן המערער אינו יכול לפעול למימושה. לפיכך הבקשה נדחתה

תמצית טענות הצדדים בערעור

המערער טוען כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע שאין למשיב זכות להירשם כבעלים של הדירה ואין לאפשר לו להמשיך בהליכי המימוש. הרי גם המשיב וגם המשיבים מודים בכך שהדירה נמכרה למשיב והסכם המכר לא בוטל. חרף הפרת ההסכם על ידי המשיב, המשיבים אינם פועלים לסילוקו מהדירה. במצב דברים שכזה הגיעה העת "להחליף את הסוסים" בלשונו של המערער, ולאפשר לו למנות כונס נכסים על הדירה ולרשום את הזכויות בה על שם המשיב באופן שיאפשר לנושיו להיפרע ממימושה. על פי הכרעת בית המשפט המחוזי, למשיב זכויות אובלגטוריות בנכס, אך אין זה באינטרס שלו ושל המשיבים לגמור את העסקה ברישום

מנגד, טענו המשיב והמשיבים כי לא הוכח שהמשיב התגורר בדירה. כמו כן, קיים סכסוך בין המשיבים לבין המשיב בעניין תשלום התמורה עבור הדירה, אך סירובם של המשיבים לפעול לביטול ההסכם אינו מעניק למשיב זכויות מעבר לזכויות האובלגטוריות שבחיקו. אדרבה, אם בכלל, בשל הפרת ההסכם על ידי המשיב, ההסכם מבוטל ואין לו כל זכות בדירה. בנוסף, הסעד המבוקש על ידי המערער על פיו בית המשפט ישתמש בסמכותו לפי סעיף 34(ב) לחוק, אינו מן העניין, שכן סעיף זה נועד למנוע הברחת נכסים על ידי חייב באמצעות העברתם לצדדים שלישיים, ואילו הסעד המבוקש על ידי המערער הינו פסק דין הצהרתי שהנכס שרכש החייב (המשיב) מצד שלישי (המנוח) הינו שלו. בשולי הדברים נטען כי לא תצמח למערער כל תועלת במתן הסעד המבוקש על ידו, נוכח ערך הדירה לעומת הכספים שהמשיב חייב היום למשיבים

סעיף 34 לחוק ההוצל"פ קובע כך

(א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לענין זה, "הערת אזהרה" - כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969

(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם

(ג) [...]

סעיף קטן (א) נועד לתת סעד לנושה כלפי חייב שנכס טרם נרשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין וקיימת רק הערת אזהרה לטובתו. בהקשר זה נפסק מקדמת דנא, כי אין זה משנה כלל אם המקרקעין נמצאים בחזקתו של החייב אם לאו. די בכך שקיימת הערת אזהרה לטובתו (בר"ע 178/70 בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כה(2) 121, 135 (1971))

לעומת זאת, תחולתו של סעיף קטן (ב) רחבה יותר, והיא מיועדת להעניק סעד לנושה גם כאשר אין לחייב, על פי הנשקף מרישום המקרקעין, זכויות רשומות כלשהן בנכס המקרקעין. סעיף זה נועד כפי שקבע בית המשפט בעניין ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941, 946 (2004)

"למקרים שבהם חייבים מבקשים לעקוף את נושיהם על-ידי העברת נכסים לזולתם. זו תכלית הסעיף, המתיר לבית-המשפט: '...לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם'." (שם, עמ' 946)

יש בסעד זה מעין "הרמת מסך" מעבר לזכויות הקנייניות הרשומות במקרקעין (רע"א 3542/10 מדינת ישראל – אגף מכס ומע"מ נ' זייתון תעשיות שמנים בע"מ, פסקה 29 (18.5.2014); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 689, 701 (1999); ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר, החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ, פ"ד מג(1) 265, 272 (1989)). הסעיף אינו מבדיל בין צד שלישי "זר" לבין צד שלישי "קרוב". וכפי שהזדמן לי לומר באכסניה אחרת: "ויש שאף ייחסו לסעיף תכלית רחבה יותר, הכוללת גם את האפשרות להגיע לנכסי מקרקעין שלחייב זכויות בהן, מבלי שתוכח כוונה קונקרטית להברחת נכסים." (ד' מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש" דין ודברים ט 105, 123 (2015))

במקרה זה, הערת אזהרה נרשמה לטובת המשיב ועל כן לכאורה יש ממש בטענת המשיב והמשיבים כי הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 34(א) לחוק וכי אין צורך להיזקק כלל לסעיף 34(ב). אלא מאי, המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים היא בדבר תוקפה של הערת האזהרה, ויכולתו של המערער כנושה של המשיב לפעול למימוש הנכס בהתאם להערת האזהרה הרשומה על שמו לפי סעיף 34(א) לחוק

ואכן, המעיין בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לומד כי הבקשה כולה התמקדה בסעיף 34(ב) לחוק. עוד נלמד מעיון בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט המחוזי כי, כאמור לעיל, עובר לפנייתו של המערער לבית המשפט המחוזי, הוא נקט בשני הליכים נפרדים כדי לממש את הדירה. שני הליכים אלו סוכלו בשל התנגדות המשיב בטוענו את אותה טענה, לפיה העסקה עם אביו המנוח בוטלה והלכה למעשה דין הערת האזהרה שנרשמה לזכותו להימחק. כך טען המשיב בהליך מינוי מנהל עיזבון לנכסי המנוח בבית המשפט לענייני משפחה וכך טען בתיק ההוצאה לפועל כנגד בקשת המערער למנות כונס נכסים מטעמו למימוש הדירה. וכלשונו של המשיב "היה עליו לבטל את הערת האזהרה" (סעיף 3 לתגובת המשיב מיום 20.6.2016 בתיק ההוצל"פ). אלא שבמסגרת תשובתו לבקשת המערער בבית המשפט המחוזי, החל המשיב לאחוז את החבל בשני קצותיו. בתחילה טען כי בקשת המערער למתן סעד לפי סעיף 34(ב) לחוק מיותרת, מכיוון שנרשם עיקול על הערת האזהרה שנרשמה לטובתו לפי סעיף 34(א) לחוק (סעיף 2 לתשובתו); אולם בהמשך טען כי אין תוקף להערת האזהרה שנרשמה לטובתו רק לשם קבלת משכנתא שלא התממשה (סעיף 18 לתשובה), ודינה להיבטל בעקבות ביטול ההסכם עם אביו המנוח (סעיף 29 לתשובה).

זאת ועוד, בדיון המקדמי שהתקיים בבקשה בבית המשפט המחוזי ביום 11.4.2019, המשיב אשר ייצג את עצמו חזר על עמדתו כי דין הערת האזהרה להיבטל, ואילו בא-כוח המשיבים טען באותה הזדמנות כי הבקשה מיותרת הואיל וכבר נרשם עיקול לטובת המערער לפי סעיף 34(א) לחוק על זכויותיו של המשיב בנכס. באותו דיון בא-כוח המשיבים אף הצהיר כי היה והמשיב אכן ישלם את התמורה לפי ההסכם, אין למשיבים התנגדות שהדירה תירשם על שמו. יתר על כן, במסגרת סיכומיהם שהוגשו לבית המשפט המחוזי ביום 14.1.2020, המשיבים אף הצהירו כי תינתן למערער האפשרות להשלים את העסקה בכפוף לתשלום התמורה (סעיף 73 לסיכומים).

שעה אפוא שהמחלוקת שבין המערער והמשיב – גם על פי השקפתו של המשיב – סבה סביב תוקפה של הערת האזהרה, אין להלין על המערער כי בחר לעתור למתן סעד לפי סעיף 34(ב) לחוק. אכן, חזית המריבה בין המערער לבין המשיבים היא אחרת, ולפי השקפתם של האחרונים, די לו למערער עם סעד העיקול שניתן לו זה מכבר במסגרת תיק ההוצאה לפועל לפי סעיף 34(א) לחוק. אלא שלשיטתם, על המערער (ולאו דווקא המשיב) לשאת בתשלום התמורה על פי ההסכם בין המשיב לבין המנוח ואז יינתן לו מבוקשו. בנסיבות אלו הגשת בקשה למתן סעד לפי סעיף מסוים במקום סעיף אחר, מאבדת מערכה. אדרבה, כאמור חזית המריבה התנהלה כולה סביב תוקפה של הערת האזהרה וזכותו של המשיב בדירה לפי סעיף 34(ב) לחוק, ולא במתן סעד על פי הערת האזהרה לפי סעיף 34(א) לחוק (וראו והשוו: ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (15.3.2011); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (15.4.2007); גבריאל הלוי תורת הדיון האזרחי – מהדורה מותאמת לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, כרך ג 458 (2019)). על כן, נכון להיום הפולמוס סביב התאמת הסעד שנתבקש במקור בכתבי הטענות אל מול הסעד המבוקש הלכה למעשה, אינו עוד לעניין. 

ולגופו של עניין, בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי הדירה הייתה ראויה למגורים והמשיב החזיק בה במשך תקופות ארוכות, התנהג ומתנהג בה כמנהג בעלים. כן עלה כי גרסתו של המשיב לפיה ההסכם בוטל לא נתקבלה, אלא גרסת המשיבים שההסכם לא בוטל וכי הם מוכנים להשלים את העסקה בכפוף לתשלום התמורה. הלכה למעשה עד אשר המערער הופיע בזירה, איש לא הלין על רעהו במשך שנים והמשיבים, שהם הנפגעים מהפרת ההסכם, מעוניינים בראש ובראשונה באכיפתו ולא בביטולו. ממצאים אלו הם ממצאי עובדה שנקבעו על בסיס חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט המחוזי ועל בסיס חוסר המהימנות של המשיב בעיני בית המשפט, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם, אלא במקרים חריגים וקיצוניים בהם נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשם של דברים (ראו למשל לאחרונה: ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה 3 ירושלים, פסקה 16 (27.10.2021); ע"א 1594/20 קלקודה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 33 (29.8.2021); וכן ראו: ע"א 983/17 סעד נ' הימנותא בע"מ, פסקה 7 (25.11.2018); ע"א 450/17 אס.בי.אן הלבשה בע"מ נ' מדינת ישראל רשות המיסים, פסקה 34 (29.10.2019)). מקרה זה אינו נכנס לגדרם של אותם מקרים.

בהערת אגב ציין בית המשפט, כי ספק גדול בעיניו אם הדברים היו הפוכים, היינו שהמשיבים היו מבקשים היום לבטל את ההסכם בשל הפרתו על ידי המשיב, אם הדבר היה אפשרי נוכח הוראות סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, הקובעות כי ביטול חוזה יעשה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על עילת הביטול (וראו לשם דוגמה: רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין, פסקה 31 (25.5.2021); ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב, פסקה 13 (2.4.2015); ע"א 7862/11 חברת התחנה המרכזית החדשה תל-אביב בע"מ נ' מרקור, פסקה 23 (1.10.2013)). אכן, במקרים רבים ניתן להחיות את זכות הביטול באמצעות מתן ארכה לקיום החוזה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 363-360 (2003)). ואולם יתכנו מקרים, ודומה שענייננו הוא אחד מהם, בהם אי-ביטול של הסכם תוך זמן סביר נחשב כוויתור על זכות הביטול (ע"א 2950/07 סולימאן נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 48 (26.10.2009); ע"א 7398/00 עו"ד גולדברג, כונס נכסים נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב-יפו, פ"ד נז(6) 730, 744 (2003)) 

על כל פנים, בשים לב לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, אין הרבה מקום לספק כי הערת האזהרה במקומה עומדת ואין להורות על ביטולה – ככל שהיא נוגעת לדירה ולא לנכס כולו. אדרבה, יש לאפשר למערער להמשיך בהליכי המימוש ולמנות כונס נכסים מטעמו לשם כך. עם מכירתה של הדירה על המערער להעביר למשיבים את חלקם בתמורה המוסכמת לפי ההסכם בהתאם לחלקם בעיזבון המנוח, דבר שיעשה בפיקוח רשם ההוצאה לפועל. טענות המשיב כפי שעלו לפנינו בעניין "כדאיות העסקה", מחיר הדירה כיום והתמורה שתתקבל ממכירתו אל מול שיעור התמורה שהוא חייב כיום למשיבים, יישקלו על ידי כונס הנכסים שימונה במסגרת תיק ההוצאה לפועל. 

בהתאם נקבע על ידי בית המשפט, כי יש לקבל את הערעור ולאפשר למערער לפעול. כן נקבע על ידי בית המשפט, כי יש לחייב את המשיב בהוצאות המערער בסך של 30,000 ש"ח ולהימנע מלתת צו להוצאות בעניינם של המשיבים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


 

יום שלישי, 30 במרץ 2021

העליון : שכנות טובה וקירוב הלבבות

 בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור בבקשה למתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להימנע מנקיטת פעולות המונעות גישה חופשית לשטח הגג של בניין משותף המצוי ברח' אידלסון בתל אביב, וזאת על יסוד "זיקת הנאה מכוח שנים" לפי סעיף 94(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: הבקשה למתן צו מניעה זמני).

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

האם ד"ר דוד ביטון יכול לשמש תובע ייצוגי ? – קו עיתונות

לטענת המבקשים, החל משנות 70, ניתנה לדיירי הבניין, בהם המבקשים, גישה חופשית לשטח הגג לצורך טיפול בדודי השמש שהותקנו עליו ואשר משויכים לדירותיהם, אלא שבעת האחרונה המשיבה, אשר רכשה לפני כעשור את הזכויות בדירה השכנה וכן בשטח הגג המוצמד לה – נעלה אותו באופן קבוע. בצר להם, הגישו המבקשים ביום 23.9.2020 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"א 52092-09-20) בה עתרו לחידוש הגישה החופשית לגג הבניין, ולצידה הבקשה למתן צו מניעה זמני לתקופת ניהול ההליך. בתגובתה לבקשה, טענה המשיבה כי הבהירה למבקשים זה מכבר כי תיעתר בחפץ לב לכל בקשה נקודתית לאפשר כניסה לשטח הגג לצורך טיפול בדודים המצויים בו, ומשכך אין כל הצדקה להעניק גישה חופשית לגג, קניינה הפרטי, ולהותירו פתוח ופרוץ לכל דכפין. 

לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, דחה בית המשפט קמא, ביום 5.1.2021, את הבקשה למתן צו מניעה זמני (כב' השופטת עינת רביד). לעניין סיכויי הערעור, קבע בית המשפט כי עומדת בפני המבקשים משוכה גבוהה להוכחת תביעתם, וזאת בין היתר, לנוכח העובדה שהשימוש העומד בבסיס זיקת ההנאה הנטענת אינו יומיומי. בכל הנוגע למאזן הנוחות, סבר בית המשפט כי זה נוטה בבירור לטובת המשיבה, וזאת, בעיקר, בשים לב להצהרתה לפיה היא תאפשר למבקשים גישה לגג בהינתן הצורך ובכפוף לתיאום מראש, ובהעדר כל טענה מטעם המבקשים כי אין היא פועלת בהתאם להצהרתה זו. אשר לטענת המבקשים בדבר הצורך בטיפול מידי במצבים מסוכנים, אותה העלו לראשונה בסיכומיהם, קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבלה, וזאת משנטענה מבלי שצורפה לה חוות דעת התומכת בה, ובנימוק כי ממילא בהינתן קרות אחד מהמצבים האמורים, יוכלו גורמי ההצלה לפעול בכל הדרכים המקובלות למניעתם מבעוד מועד. זאת ועוד, בית המשפט קבע, בהתבסס על מכלול הראיות שהונחו לפניו, כי הגג היה נעול לכל הפחות שמונה חודשים בטרם הוגשה התובענה, באופן שהבקשה למתן צו מניעה זמני אינה אלא בקשה לשינוי המצב הקיים, להבדיל משימורו. 

בבקשת רשות הערעור, חזרו המבקשים על עיקר טענותיהם בפני בית המשפט קמא, וטוענו כי שגה בית המשפט בדחותו את בקשתם למתן צו מניעה זמני. לעניין מאזן הנוחות, המבקשים מוסיפים וטוענים כי הסכמת המשיבה להעניק להם גישה לגג בהינתן צורך נקודתי איננה מספיקה, הואיל והנזקים שעלולים להיגרם להם כתוצאה מאי מתן הסעד מקורם בהיעדר אפשרות הגישה לגג באופן מידי, בראשם היעדר היכולת לטפל "במצבים מסוכנים". משכך, כך נטען, אין אלא להסיק כי "הנזק שייגרם באי מתן הצו משמעותי וגדול" (סעיף 39 לבקשת רשות הערעור).

 

בית המשפט העליון קבע, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. טענתם העיקרית של המבקשים לעניין מאזן הנוחות נוגעת לנזק שייגרם להם, לדבריהם, כתוצאה מהגבלת אפשרות הטיפול בדודי השמש. דא עקא: כפי שציין בית המשפט קמא, וחזר וציין, המשיבה אינה חולקת על זכותם של המבקשים לתיקון או להחלפה של דודי השמש בהינתן הצורך. משכך, בהעדר טענה לפיה ביקשו גישה לגג מאחד מהטעמים המנויים והושבו ריקם, ומשתדירות הטיפול בדודים בשגרה, אינה יומיומית, קשה להלום את טענת המבקשים כי קבלת הבקשה למתן צו מניעה זמני צפויה לגרום להם לנזק משמעותי, וודאי שלא לנזק בלתי הפיך שאיננו בר פיצוי. בנסיבות אלו, ובהינתן מעמד הבכורה שניתן למאזן הנוחות, סבורני כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא המצדיק התערבות בה, לא כל שכן את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים, המצויות בגדר שיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית (ראו, למשל: רע"א 2701/20 ידיד נ' עו"ד ידיד, פסקה 15 (5.5.2020); רע"א 2553/20 אביב נ' סמדג'ה, פסקה 18 (7.6.2020); רע"א 5302/20 קבוצת אלירן בע"מ נ' שלם, פסקה 12 (27.8.2020)). 

בית המשפט העליון (כבוד השופט עופר גרוסקופף) בחר לסיים ההחלטה תוך שהביע צער על כך שהצדדים לא השכילו ליישב ביניהם עניין פשוט, שלא לומר טריוויאלי, ברוח של שכנות טובה, אלא נדרשו לתיווכם של עורכי דין ובתי משפט. לא זו הדרך בה ראוי ללכת, וטוב יעשו הצדדים אם ירפו ממלחמות המשפט, ויגיעו להבנות שלום. 

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחתה איפוא. משלא נתבקשו תגובות, ובתקווה כי הדבר "יסייע לקירוב הלבבות" כדברי בית המשפט העליון, לא נעשה צו להוצאות. 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

יום שני, 4 בינואר 2021

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס - על פיגועי טרור, איראן וטראמפ
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ח' קיציס) מיום 25.12.2018 בע"א 23926-10-17 לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת.


המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום בתביעה כספית שהגישו נגדה המשיבים 2-1. ביום 13.11.2018 פסל עצמו סגן הנשיא, השופט י' שינמן, מלדון בהליך בקובעו כי "לצערי כשנכנס המשיב לאולם הסתבר לי שאני מכיר אותו", וביום 25.12.2018 התקיים דיון בערעור בפני השופטת ח' קיציס, שבמהלכו הציע בית המשפט כי הוא יפסוק דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). משההצעה נדחתה, נקבע כי פסק הדין יישלח לצדדים. הצדדים הסכימו שקביעת בית משפט השלום כי התביעה נגד המשיב 3 מסולקת – תבוטל. בהמשך אותו היום, ולבקשת בית המשפט, המציא בא כוח המערערת תצהיר מסירה על ההחלטה האמורה למשיב 3 (להלן: התצהיר). עם קבלת התצהיר החליט גם מותב זה על פסילתו בקובעו –"נוכח זהות מאשר התצהיר-אין לי מנוס אלא לפסול את עצמי מלדון בתיק. צר לי על התמשכות ההליך, והעיכוב שנגרם לצדדים. התיק יובא לכב' השופט שפסר לקביעת אופן [כך במקור] המשך הדיון בתיק".

מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, נטען כי בית המשפט שגה עת פסל את עצמו מלהוסיף ולדון בהליך שכן אין בזהות מאמת התצהיר, שאין לו כל קשר או עניין בהליך, כדי להקים עילת פסלות. למצער, נטען כי היה על בית המשפט לשמוע את עמדת בעלי הדין טרם שיחליט בעניין.

המשיבים 2-1 סבורים כי דין הערעור להידחות, שכן לדבריהם מדובר בניסיון של המערערת לסרבל את ההליך ולהאריך את הטיפול בו. לגופם של דברים הם סבורים שיש מקום לכבד את החלטת השופטת לפסול עצמה. ביום 17.1.2019 הודיעו המשיבים כי מאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שהחתימה על התצהיר מטעמו זויפה לכאורה. המשיבים ציינו כי אין בכך כדי לשנות מעמדתם כאמור מעלה.
בתגובתה לערעור ציינה המערערת כי העובדה שמאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שחתימתו זויפה, לכאורה, אך מחזקת את טענותיה בערעור דנן.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו ובתשובה לו, בא בית המשפט לידי מסקנה כי יש לקבלו ולהורות כי הדיון בהליך יוסיף להתקיים בפני השופטת ח' קיציס. סעיף 77(א)(א1)(1) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם מצא כי "צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". אך לאחרונה ציינתי בעניין אחר כי "אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לאחד הצדדים להליך כדי להביא לפסילת המותב, ויש להצביע על 'קרבה ממשית' המבססת חשש ממשי למשוא פנים". הוטעם כי קרבה ממשית, כאמור, תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של המקרה, בשים לב לאופי ההיכרות וטיב היחסים, משכם ומידת הקרבה לנושא הסכסוך הנדון בפני המותב (ע"א 3168/18 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 4 (11.6.2018)). באותו עניין נקבע כי אמנם, מקום שבו מדובר ב"פסילה עצמית" מצד בית המשפט, נקודת המוצא היא כי יש ליתן משקל רב לתחושתו הסובייקטיבית של השופט, וכי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטתו שלא להוסיף ולדון בעניין מסוים. עם זאת, צוין כי "עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות בהינתן העקרון הבסיסי שעליו אנו אמונים כשופטים ולפיו הזכות לשבת בדין משמיעה לנו גם את החובה לעשות כן" (שם, בפסקה 5).
האיזון הראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין מוביל במקרה דנן אל המסקנה כי אין כל מניעה שההליך יוסיף להתנהל בפני השופטת ח' קיציס. כמפורט בערעור ובתשובה לו, למאמת התצהיר אין כל זיקה שהיא להליך, והוא אינו צד לו. זאת ועוד – מהחלטת בית המשפט קמא לא עולה כי מדובר ב"קרבה ממשית" למותב אשר יש בה כדי להקים נסיבות אובייקטיביות המצדיקות את פסילתו בהתאם למבחנים שנקבעו לכך בפסיקה, וכבר נפסק שקשר "עקיף" הוא לבדו אין די בו כדי להקים עילת פסלות (ע"א 5197/10 שירותי בריאות כללית נ' ריקמן, פסקה 6 (16.8.2010)). דברים אלה יפים מקל וחומר בענייננו שבו כלל לא פורט בהחלטה מהו הקשר של המותב למאמת התצהיר. ההודעה שנמסרה לבית המשפט ולפיה חתימת האימות על התצהיר זויפה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו.

אשר על כן, הערעור מתקבל והתיק יוסיף להישמע בפני השופטת ח' קיציס. המשיבים ישאו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח.   

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 9 באפריל 2020

עו"ד נועם קוריס – על גירושין, על כתובה ועל ריבים על מחצית דירה

עו"ד נועם קוריס – על גירושין, על כתובה ועל ריבים על מחצית דירה



נועם קוריס
נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוג עו"ד נועם קוריס ושות' הצטרפו אלינו בפייסבוק נועם קוריס עו"ד  
בשנת 1999, בתור סטודנטים למשפטים, למדנו בבית הספר למשפטים, שכשאר זוג יהודי רוצה להתגרש בישראל קיימת בעניינים מסויימים סמכות מקבילה לפי החוק, לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה.
במילים אחרות, יוצא שאם כבר מחליטים להתגרש אז כדאי למהר ולהיות הראשון שפונה לערכאות, שכן הפנייה הראשונה היא זו שקובעת עם בית הדין הרבני ידון בסכסוך או בית המשפט לענייני משפחה.
הסמכויות המקבילות לכאורה הביאו למצב, שבו מהירה אצבע על ההדק, ולא פעם גם עורכי הדין עוד מאיצים בלקוח או הלקוחה למהר ולהתחיל בהליך הגירושין, בשביל להיות הראשון ולקבל יתרון.
אז הרבה זמן עבר מאז שסיימתי את בית הספר למשפטים והיום המצב שונה, בתי המשפט כמו גם בתי הדין הרבניים לא ממהרים ללכת שבי וכך למשל במקרים בהם אישה דורשת מחצית מהרכוש בבית משפט לענייני משפחה, יש להניח שבית הדין הרבני יקבע שהיא אינה זכאית עוד לכתובה.
עו"ד אלכסנדר כהן (עו"ד אלכס כהן) שעוסק במשפטי גירושין מספר לי, ששוב ושוב מגיעים אל משרדו גברים, אנשים שבורים, לאחר שעלתה תמונה בראשם, לפיה בגירושין האישה תקחח את מחצית הכסף ממכירת הדירה, וגם תדרוש ותקבל את פדיון דמי הכתובה, ובכך למעשה תיקח גם את חצי הדירה השני, שלהם.
עו"ד כהן מסביר, שמרוץ הסמכויות המוכר אומר, שהתביעה בין הצדדים, שהוגשה קודם לבית הדין הרבני- תתנהל בבית הדין הרבני, ואם קודם הוגשה לבית משפט לעניינ י משפחה תתנהל בו.
אם האישה תגיש את התביעה קודם לבית משפט לענייני משפחה, ענייני הרכוש יישמעו שם, ואחר כך האישה יכולה גם לתבוע את כתובה ברבנות. עם זאת האישה לא תקבל תשלום כפול, לפי פסק דין בבלי, כל שקל שהאישה מקבלת בחלוקת רכוש בבית משפט לענייני משפחה, יש להוריד מהכתובה. כך, שאם הכתובה היא למשל 555,555 שקלים, והצדדים מכרו דירה, ונשאר להם אחרי סילוק חובות 600,000 לכל אחד, יראו את הבעל כאילו כבר שילם את דמי הכתובה האמורה.
אבל יש להבדיל, בין תביעות למזונות ילדים, שגם אם רוצים לנהל ברבנות (בית הדין הרבני), האישה עלולה למשוך את הדיון בנושא אל בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מהדיון בסכסוכים על הרכוש.
לכן, לא צריך לפחד, כמו שאומרים השופטים, אי אפשר "לקבל גם וגם", ולכן מי שתבעה בבית משפט לענייני משפחה, לא תקבל את הכתובה בנוסף לתביעתה, ככל שמה שקיבלה בחלקת רכוש עולה על הכתובה.
עו"ד כהן מספר, שאחרי שהגברים מקבלים תמונה נכונה על המצב המשפטי שלהם, יכול המשפט להתנהל על מי מנוחות, ולמרות הסמכויות המקבילות בישראל, אישה לא יכלה לקחת מבעלה במסגרת גירושין, את מה שלא מגיע לה.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה