הבינה המלאכותית (AI) מתקדמת בקצב מסחרר, ומשפיעה על תחומים רבים בחיינו. אחד התחומים המרתקים ביותר הוא עולם המשפט, שבו ל-AI יש פוטנציאל לחולל שינויים משמעותיים.

הבינה המלאכותית (AI) מתקדמת בקצב מסחרר, ומשפיעה על תחומים רבים בחיינו. אחד התחומים המרתקים ביותר הוא עולם המשפט, שבו ל-AI יש פוטנציאל לחולל שינויים משמעותיים.

כיצד AI משנה את עולם המשפט?

• ניתוח מסמכים משפטיים: AI יכולה לנתח כמויות עצומות של מסמכים משפטיים במהירות וביעילות, ולזהות דפוסים ומידע רלוונטיים. זה יכול לסייע לעורכי דין לחסוך זמן יקר ולשפר את איכות עבודתם.
• חיזוי תוצאות משפטיות: על ידי ניתוח נתונים היסטוריים, AI יכולה לחזות את תוצאותיהם של תיקים משפטיים בדיוק גבוה. זה יכול לסייע לעורכי דין וללקוחותיהם לקבל החלטות מושכלות יותר.
• יצירת מסמכים משפטיים: AI יכולה ליצור טיוטות של מסמכים משפטיים, כגון חוזים וכתבי טענות, תוך שימוש בידע משפטי ונתונים רלוונטיים. זה יכול להקל על עורכי דין ולחסוך להם זמן.
• מתן ייעוץ משפטי: צ'אטבוטים מבוססי AI יכולים לספק ייעוץ משפטי בסיסי לציבור, ולענות על שאלות נפוצות. זה יכול להנגיש את המשפט לציבור הרחב.

אתגרים וסוגיות אתיות

למרות הפוטנציאל הרב, השימוש ב-AI בעולם המשפט מעלה גם אתגרים וסוגיות אתיות:

• הטיות: אלגוריתמים של AI יכולים להיות מוטים, מה שעלול להוביל לאפליה ולתוצאות לא צודקות.
• אחריות: מי אחראי לטעויות שנעשות על ידי AI? האם זה המתכנת, המשתמש או ה-AI עצמו?
• שקיפות: כיצד ניתן להבטיח שקיפות ואחריותיות בשימוש ב-AI בעולם המשפט?
• פרטיות: השימוש ב-AI עשוי לעורר חששות בנוגע לפרטיות ולשימוש במידע אישי.

סיכום

הבינה המלאכותית צפויה לשנות את עולם המשפט באופן משמעותי. עורכי דין ואנשי מקצוע משפטיים אחרים צריכים להתחיל להסתגל לשינויים אלה ולהבין כיצד ניתן להשתמש ב-AI בצורה הטובה ביותר. עם זאת, חשוב לזכור את האתגרים והסוגיות האתיות הכרוכות בשימוש ב-AI, ולפעול כדי להבטיח שהשימוש בה יהיה אחראי וצודק.

• האם אתם חושבים ש-AI תשנה את עולם המשפט?
• אילו אתגרים וסוגיות אתיות צריכים להילקח בחשבון?
• איך לדעתכם יראה עולם המשפט בעתיד?

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות!

עיריית רעננה - עיכוב ביצוע תשלומים למרות קבלת תביעה ייצוגית

 עיכוב ביצוע תשלומים למרות קבלת תביעה ייצוגית

לבקשת עיריית רעננה, הסכים היום בית המשפט העליון, לעיכוב תשלומים שהיה על העירייה לשלם בחזרה לתושביה במסגרת תביעה ייצוגית.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

 

לפי החלטת בית המשפט העליון, הוחלט על עיכוב ביצוע בקשר עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת א' נחליאלי חיאט) בת"צ 42450-01-18 מיום 12.11.2023, שבגדרו התקבלה באופן חלקי תובענה ייצוגית שהוגשה נגד המבקשת (להלן: פסק הדין). במסגרת הבקשה דנן, התבקש לעכב את ביצוע התשלומים שבהם חויבה המבקשת לטובת חברי הקבוצה, עד להכרעה בערעור שהגישה על פסק הדין (להלן: הערעור). 

 

בהתאם להחלטת בית המשפט, הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע תיעשה בהתאם למבחני מאזן הנוחות וסיכויי הערעור; כאשר, ככלל, הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי, וזאת מתוך הנחה כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו, מני רבים: ע"א 7100/19 קימברלי – קלארק ישראל שיווק בע"מ נ' גד – מסטיי, פס' 12 (2.12.2019)). אולם, בענייננו, מאחר שעסקינן בחיוב כספי שנפסק לטובת קבוצה גדולה של מוטבים, שההשבה מכל אחד מהם, אם תידרש, תיעשה באופן פרטני, הרי שהנזק והטרחה העלולים להיגרם למבקשת אם לא יעוכב הביצוע – צפויים להיות גבוהים ומשמעותיים (ראו: ע"א 6663/21 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' טנה, פס' 6 וההפניות שם (8.11.2021)). בנסיבות אלו, ברי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. לפיכך, ובשים לב להסכמתו המסויגת של המשיב, שוכנעתי כי יש להיעתר לבקשה; וזאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור.

 

אשר על כן, בית המשפט העליון קיבל את הבקשה, והורה על עיכוב ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לתשלום לחברי הקבוצה, וזאת עד להכרעה בערעור.

 

בית המשפט הדגיש, כי לא ראה להתייחס במסגרת החלטה זו לסוגיית הפרשי ההצמדה והריבית כפי שעלתה בטיעוני הצדדים.

 

בנסיבות העניין, עוד נקבע, שאין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו המשפטיות.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

מגדל חברה לביטוח נ' קרנית, פסק הדין של כבוד השופטת יעל וילנר

 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ס' רסלר-זכאי) בת"א 44101-12-17 מיום 2.3.2023, שבגדרו נקבע כי רכב שהיה מבוטח על-ידי המערערת היה "מעורב בתאונת דרכים" – כמשמעות המונח בסעיף 3(ב)  לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).

 

רקע עובדתי

 

לפי ממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי, ביום 22.5.2017 תכננו המשיבה 2 (להלן: הנפגעת) וכמה מחבריה לנסוע לפיקניק. החבורה התחלקה למספר רכבים, כשבראשון (להלן: הרכב הראשון) נסעה הנפגעת יחד עם אחרים. לאחר צאתם לדרך, עצר הרכב הראשון בשולי כביש בין-עירוני, לאחר עיקול חד ימינה בכביש. זאת, על מנת להמתין לרכב נוסף שנהגו אמור היה להצטרף לפיקניק (להלן: הרכב השני). במהלך ההמתנה יצאו מהרכב נוסעי הרכב הראשון ונשענו על חלקו האחורי של הרכב. לאחר זמן-מה הגיח הרכב השני מהעיקול שבכביש. נהג הרכב השני הופתע לראות את הרכב הראשון ואת חבריו עומדים בשול הכביש, ובלם את הרכב באופן פתאומי, על מנת לעמוד במקביל לרכב הראשון ולסמן לחבריו להמשיך בנסיעה. מחמת הבלימה הפתאומית איבד הנהג את השליטה ברכב, וכתוצאה מכך סטה לשול הדרך. חבריה של הנפגעת, שנשענו יחד עמה כאמור על חלקו האחורי של הרכב הראשון, הבחינו ברכב השני מתקרב לעברם והספיקו לברוח, אך הנפגעת לא הספיקה לעשות כן ונמחצה בין שני הרכבים, באופן שהסב לה נזקי גוף קשים (להלן: התאונה).

 

הנפגעת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפי חוק הפיצויים נגד נהג הרכב הראשון; נגד המערערת, היא מבטחת הרכב הראשון; ונגד המשיבה 1 (להלן: קרנית), בשל היעדר ביטוח תקף לרכב השני במועד התאונה. ביום 18.1.2023 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, שבגדרו הוסכם, בין היתר, כי המערערת וקרנית ישלמו לנפגעת סך של כ-3.5 מיליון ש"ח בחלקים שווים; וכי שאלת חבותן תמשיך להתברר על-ידי בית המשפט, על בסיס ההנחה העובדתית שהרכב השני מחץ את הנפגעת לרכב הראשון. עוד הוסכם, כי אם בית המשפט יקבע שהרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה – כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק – המערערת תשפה את קרנית בסכום ששילמה האחרונה לנפגעת לפי הסכם הפשרה; ואם ייקבע כי הרכב הראשון לא היה "מעורב" בתאונה, קרנית תשפה את המערערת בסכום ששילמה האחרונה לפי ההסכם.

 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה, כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק. נקבע כי התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, באשר היא בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". הודגש כי לעניין הגדרה זו, "מקום שאסור לחנות בו" הוא מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי; ונקבע כי מקום חניית הרכב הראשון, בשולי דרך בין-עירונית, יצר "סיכון תחבורתי משמעותי", מפני ש"כל סטיה ולו הקלה ביותר של רכב מהכביש, עשויה היתה לגרום לתאונה ופגיעה ברכב החונה". עוד נקבע, כי קיים קשר סיבתי משפטי בנסיבות המקרה בין מקום החנייה המסוכנת לבין נזקי הנפגעת, שכן נזקיה נגרמו כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי, שבגינו הוגדר מקום החנייה כמקום שאסור לחנות בו. בעניין זה הודגש כי שולי הדרך נועדו, בין היתר, לשמש "מפלט ביטחון" עבור רכבים אשר סוטים מן הדרך; וכי בנסיבות המקרה דנן, נהג הרכב השני איבד שליטה על רכבו לאחר שניסה לבלום בפתאומיות, וכתוצאה מכך סטה לשול הדרך ומחץ את הנפגעת לרכב הראשון. לנוכח כל האמור, נקבע כי הרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה, כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק, ובהתאם לכך, חויבו, כאמור, הן המערערת הן קרנית בתשלום פיצויים לנפגעת בחלקים שווים בניהם.

 

מכאן הערעור שלפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים

 

המערערת טוענת כי הרכב הראשון לא היה "מעורב" בתאונה, ועל כן אין להטיל עליה כל חבות לפיצוי הנפגעת. לטענתה, התאונה לא התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי שיצרה חניית הרכב הראשון; וכי ממילא, לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי בין החנייה כאמור לנזקי הנפגעת. המערערת מדגישה, כי היא מסכימה לקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הסיכון הנובע מחניית הרכב הראשון נעוץ בכך ש"השול תכליתו לאפשר לנוהגים בדרך 'שטח מפלט' כדי לאפשר תימרון לנהג שחרג, תוך כדי נסיעה, מתחום הכביש תוך איבוד שליטה או בניסיון למנוע פגיעה או תאונה". עם זאת, המערערת טוענת כי בענייננו, התאונה נגרמה בשל רצון נהג הרכב השני לבלום כדי "לחבור" לרכב הראשון, ולא בשל "סטייה מקרית של רכב לשול".

 

מנגד, קרנית סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי בדין נקבע שמתקיים קשר סיבתי משפטי בין נזקי הנפגעת לסיכון התחבורתי שיצרה חניית הרכב הראשון בשול הדרך. קרנית מדגישה, כי אין להלום שהסיבה העובדתית הקונקרטית שגרמה לסטייתו של רכב מהכביש היא אשר תכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרים כגון דא; וכי לצורך הכרה בקשר סיבתי משפטי בנסיבות כבענייננו, אין הכרח כי סטיית הרכב מהכביש תתרחש כתוצאה מחנייה מסוכנת של הרכב ששאלת מעורבותו בתאונה עומדת לדיון.

 

דיון והכרעה

 

אקדים ואומר, כי אני סבורה שדין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי כי נורה.

כמפורט לעיל, במוקד ההליך דנן ניצבת השאלה, אם יש לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים", כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

          

           סעיף 3(ב) לחוק מורה כדלקמן:

 

תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב

3. (א) [...]

(ב)  נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.

(ג) [...]

(ד) [...]

 

לצורך הכרעה בשאלה הנדונה יש להכריע, בראש ובראשונה, אם מתקיימת לגבי הרכב הראשון הגדרת המונח "תאונת דרכים" לפי החוק (ראו, למשל: ע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פס' 7 (13.6.2021) (להלן: עניין פלונית); רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פס' 9 (12.6.2009) (להלן: עניין הפניקס):

 

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.

 

אם כן, ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפי החוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לצד זאת, החוק מגדיר שלוש חזקות חלוטות מרבות, שבהתקיים אחת מהן ייחשב המאורע כ"תאונת דרכים", אף אם לא מתקיימת בו ההגדרה הבסיסית כאמור (ראו, מני רבים: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 556 (1996); ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פס' 19 (1.7.2014); עניין הפניקס, פס' 5).

 

בענייננו, אין מחלוקת כי החלופה הרלוונטית לבחינת השאלה, אם הרכב הראשון היה מעורב ב"תאונת דרכים" לפי החוק, היא החזקה שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בעניין חזקה זו, הלכה עמנו כי "מקום שאסור לחנות בו" הוא מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי; וכי חניית רכב בשולי דרך בין-עירונית נחשבת ככזו היוצרת סיכון תחבורתי, בין היתר לנוכח חשש לפגיעה על-ידי רכב אחר שסטה מנתיבו (ראו: רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פס' 8, 12 (4.11.2003); עניין אלעסווי, פס' 21-20; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 329 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין)).

 

לנוכח האמור, ובהינתן קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר פורטו לעיל ואינן שנויות במחלוקת בענייננו, אין מחלוקת כי מתקיימים במקרה דנן רכיביה העובדתיים של החזקה הנ"ל – "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

 

אולם, בכך אין די כדי לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים", אלא יש להוסיף ולבדוק אם קיים קשר סיבתי-משפטי בין החניה במקום שיצר סיכון תחבורתי לבין התרחשות התאונה (ראו, למשל: עניין פלונית, פס' 7; עניין  הפניקס, פס' 9). כמפורט לעיל, הערעור שלפנינו ממוקד בטענת המערערת כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי, ועל כן, אין לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים". כפי שיבואר להלן, אין בידי לקבל טענה זו.

 

נקבע לא אחת כי שאלת הקשר הסיבתי המשפטי תוכרע, בעיקרו של דבר, באמצעות בחינה אם התאונה נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון שבגינו הוגדרה החנייה כמסוכנת (ראו, למשל, עניין אדרי, פס' 13; עניין אלעסווי, פס' 23-22; ראו גם: עניין פלונית, פס' 13-12; ריבלין, עמ' 335-333). כאמור, המערערת אינה חולקת על קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה "השול תכליתו לאפשר לנוהגים בדרך 'שטח מפלט' כדי לאפשר תימרון לנהג שחרג, תוך כדי נסיעה, מתחום הכביש תוך איבוד שליטה או בניסיון למנוע פגיעה או תאונה" (פס' 21 לפסק דינו). מתכלית זו של שול הדרך נובע סיכון טיפוסי שנוצר כתוצאה מחנייה בשטחו – מניעה מהשול לשמש כ"שטח מפלט" עבור רכבים שסטו מהכביש באופן בלתי מתוכנן. התממשות סיכון זה מתבטאת, בעיקרו של דבר, בהתנגשות בין הרכב שסטה כאמור לבין הרכב החונה בשול.

 

בענייננו, כמתואר לעיל, התאונה התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון האמור. הרכב הראשון חנה בשול הדרך, ובכך יצר סיכון תחבורתי שמתבטא, בין היתר, בפגיעה בכוחו של השול לשמש מקום מפלט בטוח עבור רכב אשר סטה מהכביש באורח בלתי מתוכנן. סיכון זה התממש, כאשר הרכב השני סטה לשול כתוצאה מבלימה פתאומית שהובילה לאיבוד שליטה של הנהג, והתנגש ברכב הראשון – שחנה בשול – תוך שהנפגעת נמחצה בין שני הרכבים. עינינו הרואות, כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון שבגינו הוגדרה החנייה בשול ככזו היוצרת סיכון תחבורתי. לפיכך, מתקיים בענייננו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי.

 

המערערת טוענת, כי התאונה דנן לא נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי הטמון בחניית הרכב הראשון בשול הדרך, מפני ש"הבלימה והסטייה בעקבותיה היו תוצאת מעשה רצוני ומכוון ['של נהג הרכב השני לחבור לרכב החונה'], ולא סטייה מקרית של רכב לשול שהרכב החונה מגביל את מרחב התמרון שלו" (ההדגשות במקור). אולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי העובדה הברורים שקבע בית המשפט המחוזי, שלפיהם, כמפורט לעיל, סטיית הרכב השני לשול התרחשה מפאת איבוד שליטה של הנהג כתוצאה מבלימת הרכב באופן פתאומי; בעוד שנהג הרכב השני התכוון לעמוד על הכביש במקביל לרכב הראשון.

 

כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו, מני רבים: ע"א 3805/09 גולדברג נ' בר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ, פס' 15 (20.8.2024)). בענייננו, המערערת לא טענה שיש מקום להתערבות עובדתית כאמור – וממילא לא ביססה טענה מסוג זה – אלא מיקדה כאמור את ערעורה בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי. לפיכך, אין בידי לקבל את טענתה הנדונה של המערערת.

 

המערערת מוסיפה, כי "עצם פגיעת רכב ברכב חונה בשול כביש בינעירוני – אינה מוכיחה, כשלעצמה, את התממשות הסיכון בחנייה בשול". המערערת מביאה בהקשר זה מספר דוגמאות, ביניהן "רכב הנוסע על גשר, מאבד שליטה ונופל על רכב החונה בשול כביש בינעירוני שמתחת לגשר", או "רכב מאבד שליטה בכביש בינעירוני ועובר מעל גדר ההפרדה למסלול הנגדי ופוגע ברכב החונה בשול במסלול הנגדי". אכן, דוגמאות אלו מתארות מצבים של פגיעת רכב ברכב אחר אשר חונה בשול הדרך, שלא התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי שתואר לעיל, הטמון בחנייה בשול – מניעה מהשול לשמש כ"שטח מפלט" עבור רכבים שסטו מהכביש באופן בלתי מתוכנן. לפיכך, על פניו, לא מתקיים במקרים מעין אלה קשר סיבתי משפטי. אולם, בכך שונות דוגמאות אלו מנסיבות התאונה שלפנינו, אשר כמבואר לעיל, התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי האמור.

 

המסקנה מכל האמור היא כי הרכב הראשון היה "מעורב בתאונת דרכים" כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. לפיכך, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.

 

עוד אציע, כי המערערת תישא בהוצאות קרנית בסך 10,000 ש"ח.

בית הדין הרבני שלח את האישה למאסר

בית המשפט העליון אישרר את החלטת בית הדין הרבני לאסור אישה שלא מילא אחר הוראותיו.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- יש לך מניות וני"ע בבנק בישראל ?

כתב אישום בגין רצח הילד בפארק השעשועים

כתב אישום על עבירות נשק ותקיפת שוטרים

נדחתה עתירה לבג"צ בנוגע להסדר טיעון עם ח"כ אריה דרעי

כתב אישום נגד רונן סופר (52), מתנדב במשטרה, בגין ביצוע עבירות מין במתנדבת אחרת ששרתה עמו בתחנת המשטרה.

לא שמעתם ?!: מסלול בטוח": הוחרמו רכבי יוקרה בעוספיה ודלית אל כרמל

נדחתה עתירה נגד תיאטרון בית לסין

עניינו של ההליך דנן בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין) מיום 25.12.2023, אשר הועברה לעיוני בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות). בהחלטתו, הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת בתיק (אזורי ת"א) 965170/7 למשך 48 שעות עקב הפרות מרובות של החלטות בית הדין.

רקע הדברים

הרקע להליך מפורט בהרחבה בהחלטת הנשיאה (בדימ') א' חיות בבש"פ 3381/23 פלוני נ' פלונית (29.10.2023) (להלן: ההחלטה בעניין הקנסות), בקצרה ייאמר, שהתובע והנתבעת הם בני זוג לשעבר אשר מזה מספר שנים מנהלים הליכים משפטיים שעניינם, בין היתר, במשמורת על שני ילדיהם הקטינים (להלן: הקטינים) ובזמני השהות עמם. בתוך כך, בשנת 2015 טען התובע כי הנתבעת מונעת ממנו מלעמוד בקשר עם הקטינים, והנתבעת טענה בתגובה כי התובע סובל מבעיות נפשיות ומעמיד את הקטינים בסיכון. בהמשך אותה השנה הודיעו גורמי הרווחה שהנתבעת נמנעת מלהביא את הקטינים למפגשים עם התובע, ובשנת 2016 המליצו להעביר לתובע את המשמורת על הקטינים. בשנת 2017 קיבל בית הדין את המלצת גורמי הרווחה והורה על העברת הקטינים למשמורתו של התובע (יוער כי החלטה זו הושהתה לפרק זמן מסוים, אך בהמשך הורה בית הדין על חידוש תהליך העברת המשמורת). ביני לביני הגישה הנתבעת שתי עתירות לבית משפט זה, שבמסגרתן השיגה על התנהלותו והחלטותיו של בית הדין, אך אלו נדחו על הסף (בג"ץ 4923/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (20.10.2022); בג"ץ 4871/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2.7.2018)).

 

בחודש מאי 2022 הורה בית הדין על מינוי אפוטרופא לדין לקטינים (להלן: האפוטרופא), אך בחודש מרץ 2023 התברר כי הנתבעת טרם יצרה עמה קשר. בחודשים אפריל עד יוני 2023 הטיל בית הדין מספר קנסות על הנתבעת, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, וזאת בעקבות חוסר שיתוף פעולה מצד הנתבעת בכל הנוגע לקיום פגישות בינה לבין האפוטרופא וגורמי הרווחה (לפירוט ראו פסקאות 6-2 להחלטה בעניין הקנסות). כך, ביום 16.4.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 2,000 ש"ח, אך קנס זה בוטל בהמשך על ידי בית הדין; ביום 3.5.2023 חויבה הנתבעת בקנס חד פעמי בסך 5,000 ש"ח, וכן בקנס מתמשך בסך 2,000 ש"ח עבור כל שבוע שבו הנתבעת "תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)" (להלן: הקנס המתמשך); ובימים 28.5.2023 ו-27.6.2023 חויבה בשני קנסות נוספים, בסך 6,000 ש"ח כל אחד, בהתאם לקנס המתמשך. הקנסות שבהם חויבה הנתבעת הובאו לעיונה של הנשיאה (בדימ') א' חיות, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, וביום 29.10.2023 הורתה הנשיאה (בדימ') חיות על ביטול הקנס בסך 5,000 ש"ח, אך הותירה את יתר הקנסות על כנם. בהחלטתה זו ציינה הנשיאה (בדימ') חיות כי לא נמצאה הצדקה להתערב בקביעה שלפיה הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך, באופן שפגע באופן ממשי בניהול ההליך.

כעולה מהתייחסות היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 28.12.2023 (להלן: היועץ לשיפוט הרבני או היועץ; ו-התייחסות היועץ, בהתאמה), ביום 21.6.2023 הורה בית הדין לצדדים לפנות ל-"מכון שלם" ולבצע בדיקת מסוגלות הורית תוך שבוע, אך בחלוף כחודש ימים, ביום 23.7.2023, עדכן המכון כי הנתבעת לא יצרה עמו קשר. בו ביום הורה בית הדין לנתבעת להבהיר תוך שבוע מדוע היא מסרבת לשתף פעולה עם המכון, ולעדכן האם התקיימו בתקופה האחרונה מפגשים בין הקטינים לבין האפוטרופא או גורמי הרווחה. כפי שעולה מהתייחסות היועץ, הנתבעת לא הגישה תגובה לגופו של עניין, ומשכך הורה בית הדין בתחילת חודש אוגוסט 2023 על קיום דיון לפי סעיף 6(2) לפקודת בזיון בית המשפט (להלן גם: הפקודה). הדיון נקבע ליום 11.9.2023, אך נדחה בהמשך ליום 25.12.2023. ביום 24.12.2023, ערב הדיון, דחה בית הדין בקשה שהגיש בא כוח הנתבעת לדחיית מועד הדיון, תוך שצוין, בין היתר, כי ביכולתו של בא כוחה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו, כפי שעשה בדיונים קודמים.

הנתבעת התייצבה לדיון ביום 25.12.2023 ללא בא כוחה, ובפתחו ביקשה כי יינתן לה ייצוג משפטי (פרוטוקול הדיון מיום 25.12.2023, בעמ' 1, ש' 3) – אך בית הדין חזר וציין כי ניתן היה לשלוח עורך דין אחר ממשרדו של בא כוחה. לגופו של עניין ציין בית הדין כי הנתבעת "לא מאפשרת [לתובע – ע' פ'] לראות את הילדים גם לא במרכז קשר" (שם, בעמ' 1, ש' 15-13). עוד צוין כי טרם הדיון יצר בית הדין קשר עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא, אשר מסרו כי הנתבעת לא יצרה עמם קשר "כמה חודשים" (שם, בעמ' 1, ש' 15). נוכח האמור, הורה בית הדין לנתבעת לנמק מדוע לא יוטלו עליה "קנס כספי ומאסר" בגין התנהלותה (שם, בעמ' 1, ש' 16). במסגרת הדיון טענה הנתבעת כי היא אינה מתנגדת לקיום מפגשים במרכז קשר, אך מנגד טענה, בין היתר, כי התובע "רוצה להרוג אותם [את הקטינים – ע' פ']" (שם, בעמ' 2, ש' 39). בהמשך לכך שאל בית הדין את הנתבעת מה כתובת המגורים שלה, והבהיר שביכולתה למסור את הכתובת באופן חסוי. הנתבעת לא נענתה להוראה, וחלף זאת חזרה על בקשתה לייצוג משפטי ועל טענתה שהיא אינה מתנגדת לקיום המפגשים במרכז קשר. לאחר מכן מתועדים חילופי הדברים הבאים:

"בית הדין: [...] אפשר ללכת איתך רק בכח, רק בגלגול האחרון אנחנו מנסים להביא למרכז קשר ולא הצלחנו, [ה]החלטה היא כזו, אנחנו קונסים אותך כספית על הסירוב שלך, ובנוסף מוציאים צו מאסר של 48 שעות, אנחנו נתחשב בך, הצו הזה יחול רק בעוד שבועיים, אם בשבועיים האלו אנחנו נקבל אישור משירותי הרווחה שיצרת איתם קשר, ואת זו שצריכה ליזום ולהתחנן שיקבלו אותך אנחנו נבטל את הצו.

[הנתבעת – ע' פ']: אבל שהוא גם ייענש על מה שהוא שיקר ואז לא צריך מאסר.

בית הדין: אנחנו משהים את הצו למשך שבועיים, אולם כדי שהשוטרים ידעו לאן להגיע אנחנו צריכים את הכתובת שלך, ואם את לא רוצה למסור לנו את הכתובת שלך המעצר יתחיל מעכשיו, את רוצה להביא את הכתובת שלך או לא?" (שם, בעמ' 3, ש' 69-61).

בתגובה לכך חזרה הנתבעת על בקשתה לייצוג משפטי. בית הדין השיב כי המאסר יחל באופן מידי, אך הדגיש כי ביכולתה של הנתבעת – גם באותו שלב – לשנות את עמדתה ולמסור את כתובתה באופן חסוי על מנת לעכב את ביצוע המאסר. הנתבעת חזרה פעם נוספת על בקשתה לייצוג, ובית הדין ציין כי יהיה לה ייצוג משפטי בכלא. בתום הדיון נתן בית הדין החלטה שבה קבע, בין היתר, כי הנתבעת "מפרה באופן מתמיד ושיטתי" את ההחלטות שהורו לה לשתף פעולה עם גורמי הרווחה והאפוטרופא, ואשר נועדו לאפשר מפגשים של התובע עם הקטינים, וזאת "לאחר שנים שהיא מנעה זאת" (בעמ' 1 להחלטה מיום 25.12.2023). בית הדין הוסיף כי התובע לא ראה את הקטינים מזה מספר שנים, וכי הנתבעת אמנם ציינה שתשתף פעולה אך חברי ההרכב "מתקשים להאמין לדבריה" (שם). עוד הודגש כי הנתבעת סירבה למסור את כתובת מגוריה, אף לא באופן חסוי – "דבר שלא יאפשר מתן צו מאסר עתידי, מאחר והמשטרה לא תוכל לבצעו" (שם). לפיכך הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת למשך 48 שעות מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, וכן הורה על העברת החלטתו "בדחיפות" לבית משפט זה. עוד צוין בהחלטה כי "[הנתבעת – ע' פ'] טענה שהיא לא מיוצגת, אך בית הדין דחה טענה זו, מאחר ובקשת ב"כ מאתמול נדחתה בהחלטה מנומקת [...]" (שם, בעמ' 2).

 

בו ביום הורה בג"צ לצדדים וליועץ לשיפוט הרבני להתייחס להחלטת בית הדין מיום 25.12.2023, וכן הורה על עיכוב ביצוע מאסרה של הנתבעת עד להחלטה אחרת. לשלמות התמונה יצוין כי למחרת, ביום 26.12.2023, נתן בית הדין החלטה שבה צוין כי צו המאסר הוחל באופן מידי עקב סירובה של הנתבעת למסור את כתובת מגוריה, אך מכיוון ששיקול זה אינו רלוונטי עוד – נוכח ההוראה בדבר עיכוב ביצוע המאסר – החליט בית הדין "להקפיא", כדבריו, את צו המאסר, על מנת לאפשר לנתבעת להוכיח שיתוף פעולה בכך שתתייצב במשרדי הרווחה והאפוטרופא. כמו כן הורה בית הדין לנתבעת למסור את כתובת המגורים שלה תוך 24 שעות, בקבעו כי סירוב מצדה ייחשב כביזיון בית הדין.

בהמשך לכך, בחודש ינואר 2024 הודיעה הנתבעת כי נוצר קשר בינה לבין גורמי הרווחה בנוגע לתיאום מועדים. אולם, ביום 2.2.2024 עדכן היועץ לשיפוט הרבני כי גורמי הרווחה עדכנו את בית הדין שלאחר "עשרות ניסיונות" ליצור קשר עם בא כוחה של הנתבעת, נמסר מטעם משרד בא כוחה כי "התאריכים שניתנו אינם מתאימים לעיסוקי [הנתבעת – ע' פ'] והפגישה תוכל להיערך רק לקראת סוף חודש פברואר בשעות הצהריים בלבד" (סעיף 5 להודעת היועץ מיום 2.2.2024). עוד צוין כי גורמי הרווחה הדגישו שהנתבעת "באמצעות בא כוחה עושה ככל יכולתה בכדי להימנע מפגישה במחלקת מעברים" (שם); וכי הנתבעת לא התייצבה לשני דיונים שנקבעו בבית הדין לסוף חודש ינואר 2024. ביום 7.2.2024 הוסיף היועץ ועדכן כי הנתבעת לא התייצבה גם לדיון שנקבע ליום 5.2.2024, וצירף להודעתו החלטה שנתן בית הדין ביום 6.2.2024. בהחלטה זו ציין בית הדין כי הדיון נקבע "לפי פקודת בזיון ביהמ"ש לאור הפרה מתמשכת של הוראות בית הדין בענין הילדים, וכמו כן הפרתה [של הנתבעת – ע' פ'] את הוראת בית הדין למסור את כתובת מגוריה" (בעמ' 1 להחלטה מיום 6.2.2024). בית הדין ציין בהחלטתו כי חלפו 39 שבועות מאז הטלת הקנס המתמשך, וכי הנתבעת חויבה בקנסות בסך 12,000 ש"ח. נוכח המשך הפרת ההחלטות חייב בית הדין את הנתבעת בקנס בסך 66,000 ש"ח נוספים מכוח הקנס המתמשך, וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת התובע בסך כולל של 5,700 ש"ח.

 

טענות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני

בהמשך להחלטה מיום 25.12.2023 הגישו הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני את התייחסויותיהם להחלטת בית הדין בעניין המאסר. הנתבעת מלינה, בין היתר, על סירובו של בית הדין לאפשר לה לקבל ייצוג משפטי במהלך הדיון מיום 25.12.2023, ולטענתה העובדה שלא הייתה מיוצגת בעת הדיון מוליכה למסקנה כי יש להורות על ביטול המאסר. זאת, נוכח אופיו המעין-פלילי של ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, ובהיקש מהחובה למנות סנגור לנאשם בפלילים כאשר קיימת אפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל (סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). עוד נטען כי הנתבעת העבירה מספר שעות מאחורי סורג ובריח לפני שהודעה על מאסרה נמסרה לבית משפט זה. לגופו של עניין, הנתבעת סבורה כי המאסר הוטל עליה בעקבות סירובה למסור לבית הדין את כתובתה, ולטענתה סירובה נבע מחשש שמא התובע יפגע בה ובקטינים. עוד מטילה הנתבעת ספק באפשרות למסור את כתובתה באופן חסוי, שכן לטענתה התובע "מקיים ערוץ תקשורת 'פרטי' עם בית הדין" (סעיף 114 להתייחסות מיום 14.1.2024). מכל מקום מוסיפה הנתבעת כי "עונש המאסר שהושת עליה אין בו כדי להועיל, כי גם בעתיד הנתבעת לא תעמיד בשום צורה ודרך את ילדיה בסכנה מפני מסוכנותו המוכחת של התובע" (שם, סעיף 111). כמו כן טוענת הנתבעת כי בית הדין מפגין כלפיה יחס עוין בעקבות הליך שהתנהל בעניינה בבית משפט לענייני משפחה, שבמהלכו – כך טוענת הנתבעת – הוכחה נכונות טענתה בדבר מצבו הנפשי של התובע. הנתבעת מעלה השגות על אופן ניהול ההליך בבית הדין, ומבקשת מבית משפט זה להורות על העברת הדיון בעניינה למותב אחר תוך ניהול ההליך מראשיתו.

התובע טוען כי הנתבעת גרמה לניכור הורי של הקטינים כלפיו, והוא מדגיש כי בית הדין הורה על מאסרה רק לאחר שהתברר כי הקנסות שהוטלו עליה לא הועילו. בדומה, היועץ לשיפוט הרבני סבור כי אין מקום להתערב במאסר שהוטל על הנתבעת, ולטענתו מדובר במקרה חריג של ניכור הורי ממושך וקשה. היועץ מדגיש כי המאסר הוטל על הנתבעת לתקופה מוגבלת וקצרה, לאחר שהפרה החלטות רבות של בית הדין, וכי בהמשך ניתנה לה הזדמנות נוספת לחזור בה ולהוכיח שיתוף פעולה – אך ללא הועיל. בנוסף, נטען כי בית הדין נתן דעתו לכך שמשפחתה של הנתבעת תוכל לטפל בקטינים בזמן תקופת המאסר.  

לבקשת הנתבעת, ביום 18.2.2024 התקיים דיון במעמד באי כוח הצדדים. במסגרת הדיון טען בא כוח הנתבעת, בין היתר, כי לא קדמה לצו המאסר החלטה ספציפית ומפורטת של בית הדין בדבר מסירת הכתובת או בדבר מועדים קונקרטיים לפגישות, וכי החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 אינה מפרטת די הצורך את ההפרות שבעקבותיהן הוטל המאסר. עוד טען בא כוח הנתבעת כי ניתן היה לנקוט אמצעים חמורים פחות, וכי יש טעם לפגם בכך שבית הדין לא מסר הודעה בדבר המאסר ליועצת המשפטית לממשלה בהתאם לסעיף 6(3) לפקודת בזיון בית המשפט. במענה לשאלה אם הנתבעת מסכימה להיפגש עם האפוטרופא ועם גורמי הרווחה ולמסור לבית הדין את כתובתה, השיב בא כוח הנתבעת כי מרשתו מסכימה לקיום הפגישות אך חוששת למסור את כתובתה ואינה מסכימה לכך (פרוטוקול הדיון מיום 18.2.2024, בעמ' 5, ש' 34-23). לבסוף טען בא כוח הנתבעת כי מכיוון שמרשתו הודיעה על הסכמתה לקיום מפגשים בין הקטינים לתובע במרכז קשר, אין הצדקה להותיר את ההליך בבית הדין תלוי ועומד. באת כוח התובע, מצדה, טענה כי בית הדין התייחס כבר בחודש אוגוסט 2023 לאפשרות הטלת המאסר על הנתבעת, וכי הדיון שנקבע בבית הדין ליום 11.9.2023 נועד ליתן לה הזדמנות לנמק מדוע לא יוטל עליה מאסר מכוח פקודת בזיון בית המשפט. בא כוח היועץ חזר על הטענות שהובאו בהתייחסותו הכתובה, והוסיף, בין היתר, כי הודעה על המאסר לא נמסרה ליועצת המשפטית לממשלה מכיוון שצו המאסר הוקפא וטרם הפך בר-יישום.

לאחר שבג"צ עיין בחומר שהובא לעיונו ושקל את עמדות הצדדים והיועץ לשיפוט הרבני, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטה בעניין מאסרה של הנתבעת. סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות מקנה לבתי דין דתיים את הסמכויות שלפי סעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית המשפט, ובכלל זה את הסמכות "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה" (סעיף 6(1) לפקודה). בפסיקה פורטו דרישות פרוצדורליות ומהותיות להטלת סנקציה מכוח הפקודה ומכוח חוק כפיית ציות. כך, עובר להטלת הסנקציה יש ליתן למפר אפשרות להעלות טענות בנושא (בש"פ 7049/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (22.11.2023); ראו גם סעיף 6(2) לפקודה), ויש להטילה רק אם לא קיימת דרך לאכוף את הצו השיפוטי באמצעים פוגעניים פחות (ראו למשל: בש"פ 1478/20 פלוני נ' בית הדין הרבני, פסקה 38 (5.5.2020) (להלן: בש"פ 1478/20)). כמו כן נפסק כי הסנקציה נדרשת להיות מידתית, וכי לא מדובר בעונש בגין הפרות עבר אלא באמצעי שצופה פני עתיד, אשר נועד להביא את המפר לידי קיום הצו השיפוטי (שם; ע"פ 8287/14 פלונית נ' עו"ד פדר - מנהל מיוחד לנכסי החייבת, פסקה 13 (29.3.2015) (להלן: עניין פדר)). בכך, נפסק, "ראתה הפסיקה את הוראת הסעיף כהוראה 'אזרחית' שעניינה היחסים שבין הצדדים המתדיינים, ולא כהוראה 'פלילית' שעניינה ענישת המפר" (בש"פ 2137/16 פלונית נ' פלוני, פסקה כב (20.3.2017)), הגם שסנקציה לפי פקודת בזיון בית המשפט טומנת בחובה גם מאפיינים פליליים (רע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (8.7.2013)).

בענייננו, בית הדין קבע במספר הזדמנויות שונות כי הנתבעת נמנעת באופן שיטתי מלקיים החלטות מרובות בעניין קיום פגישות עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא (ראו פסקאות 2-1 לעיל ופסקאות 6-1 להחלטה בעניין הקנסות). בעקבות זאת הוטלו על הנתבעת קנסות בסכומים משמעותיים מכוח פקודת בזיון בית המשפט, לרבות קנס מתמשך בגובה 2,000 ש"ח אשר הוטל עליה בחודש מאי 2023, עבור "כל שבוע נוסף שבו [הנתבעת – ע' פ'] תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)" (פסקה 4 להחלטה בעניין הקנסות). ואולם, קנסות אלו לא הועילו; כפי שתואר בפירוט לעיל, גם לאחר הטלתם הוסיפה הנתבעת להימנע מקיום החלטותיו של בית הדין במשך חודשים ארוכים. נסיבות אלו – בצירוף סירובה של הנתבעת למסור לבית הדין את כתובתה, ולו במעמד צד אחד, במהלך הדיון מיום 25.12.2023 – הובילו את בית הדין להורות על מאסרה לתקופה קצובה של 48 שעות. בהמשך, לאחר שביצוע ההחלטה בעניין המאסר עוכב בהחלטתי מיום 25.12.2023, בית הדין נתן לנתבעת הזדמנות נוספת לקיים את החלטותיו בעניין קיום הפגישות ומסירת כתובתה – אך הנתבעת התמידה בסירובה. רק בסוף חודש ינואר 2024 הודיעה הנתבעת על קביעת מועד לפגישה עם גורמי הרווחה – אשר תוכנן להתקיים לאחר הדיון מיום 18.2.2024 – אך גם בשלב זה חזרה הנתבעת על סירובה למסור לבית הדין את כתובתה.

בנסיבות אלו, שוכנעתי בקיומה של הצדקה להטיל על הנתבעת סנקציית מאסר מכוח חוק כפיית ציות. כמו כן סבורני כי משך המאסר הוא מידתי בנסיבות העניין (השוו: בש"פ 8958/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 12 (22.1.2023); בש"פ 4266/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (31.5.2018); עניין פדר, פסקה 13). ודוק: אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי המאסר הוטל עליה אך ורק בשל סירובה למסור את כתובתה במעמד הדיון מיום 25.12.2023. מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל עולה כי הסיבה העיקרית להטלת המאסר הייתה אי הציות המתמשך להוראות בית הדין, אשר בא לידי ביטוי בהפרות חוזרות ונשנות של ההחלטות בעניין קיום מפגשים עם גורמי הרווחה והאפוטרופא, וכי ההוראה בדבר מסירת הכתובת שימשה אך כאמצעי להבטחת קיום ההחלטות בעניין המפגשים. מכל מקום ולמען הסר ספק, אין בידי לקבל את הטענה שלפיה המאסר אינו צפוי להיות אפקטיבי בנסיבות שבהן הנתבעת ממילא אינה מתכוונת להיעתר לדרישה למסירת כתובתה. בעבר נפסק כי "לעתים, במקרים חריגים, טענה בדבר חוסר יכולת לקיים את הצו במישור המעשי, בצירוף חלוף הזמן, עשויה להביא למסקנה כי הסנקציה שננקטה אינה אפקטיבית עוד" (בש"פ 1478/20, פסקה 53 (ההדגשה הוספה); ראו גם: ע"פ 491/20 אילוז נ' י.א מרכז מזון כפר תבור בע"מ, פסקאות 7-6 (28.1.2020)). בענייננו, איני סבור כי עלה בידי הנתבעת להוכיח שאין לה יכולת מעשית לקיים את ההוראה בדבר מסירת הכתובת, לא כל שכן לאורך זמן.

בג"צ לא סבר כי טענות הנתבעת לפגמים דיוניים בהחלטת בית הדין מצדיקות שינוי מן המסקנה שאליה הגעתי. באשר לטענה כי לא היה מקום להורות על מאסרה של הנתבעת בשל היותה בלתי מיוצגת בדיון מיום 25.12.2023: מבלי להביע עמדה בנוגע לטענתה העקרונית של הנתבעת בהקשר זה, איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו יש בטענה זו כדי להצדיק כשלעצמה את ביטול המאסר. כאמור, בתום הדיון מיום 25.12.2023 קבע בית הדין, כעניין שבעובדה, כי הנתבעת אכן הייתה מיוצגת – וזאת לאחר שבית הדין דחה בהחלטה מנומקת את בקשת בא כוח הנתבעת לדחיית מועד הדיון, אשר נקבע מראש לפי פקודת בזיון בית המשפט. לכך מצטרפת העובדה שלאחר עיכוב ביצוע המאסר ניתנו לנתבעת הזדמנויות נוספות לקיים את החלטות בית הדין ולהציג לפניו את טענותיה, ומהחומרים שהועברו לעיוני עולה כי הנתבעת הייתה מיוצגת בתקופה זו. גם בהליך שמתנהל לפניי הייתה הנתבעת מיוצגת, ובא כוחה טען בשמה במהלך הדיון שהתקיים לפניי ביום 18.2.2024. משכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה יש לבטל את המאסר מכיוון שהוטל עליה בעת שהייתה בלתי מיוצגת.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי בג"צ טען בא כוח הנתבעת כי המאסר הוטל מבלי שקדמו לכך החלטות קונקרטיות שניתן היה לבחון את הפרתן. אולם, מהשתלשלות העניינים בהליך, אשר פורטה לעיל, עולה בבירור כי בית הדין הורה לנתבעת במספר הזדמנויות להיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא, והתריע כי הפרת הוראותיו ואי קיום המפגשים עלולים להוביל להטלת סנקציות מכוח פקודת בזיון בית המשפט. הנתבעת אף חויבה בסנקציה כספית מכוח הפקודה עקב הפרת החלטות בית הדין – וסנקציה זו אושררה על ידי הנשיאה (בדימ') א' חיות, אשר לא מצאה הצדקה להתערב "בקביעה כי הנתבעת הפרה את החלטות בית הדין באופן שיטתי ומתמשך" (פסקה 17 להחלטה בעניין הקנסות). בנסיבות אלו, הטענה שהחלטות בית הדין היו עמומות מכדי שיהיה ניתן לבחון אותן באספקלריה של פקודת בזיון בית המשפט, היא טענה מוקשית ואין בידי לקבלה (השוו: בש"פ 1478/20, פסקה 50).

באשר לטענה בעניין אי יידוע היועצת המשפטית לממשלה על הטלת המאסר, כמתחייב מהוראות סעיף 6(3) לפקודת בזיון בית המשפט: אין חולק כי הודעה כאמור לא נמסרה בענייננו על ידי בית הדין, אך איני סבור כי יש בנסיבה זו כדי להצדיק כשלעצמה את ביטול המאסר. זאת, בפרט בשים לב לכך שטענה זו של הנתבעת אינה תוקפת את החלטת המאסר עצמה, אלא את התנהלותו של בית הדין לאחר מתן ההחלטה; וכן בשים לב לכך שהודעה בדבר המאסר נמסרה לבית משפט זה כבר ביום 25.12.2023, ובסמוך לאחר מכן שוחררה הנתבעת ממאסר. רשמתי לפניי את הבהרת בא כוח היועץ כי ההודעה ליועצת המשפטית לממשלה לא נמסרה עקב עיכוב ביצועו של המאסר, אך במבט צופה פני עתיד אציין כי מן הראוי לשוב ולחדד את הנהלים בעניין מסירת הודעות על הטלת מאסר מכוח חוק כפיית ציות – הן לבית משפט זה, הן ליועצת המשפטית לממשלה.

לא נעלמו מעיני בית המשפט העליון הצהרת הנתבעת כי היא אינה מתנגדת לקיום מפגשים בין התובע לבין הקטינים במרכז קשר, והצהרת בא כוחה בדיון מיום 18.2.2024 שממנה עולה כי הנתבעת מסכימה להיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא. ואולם, התנהלותה של הנתבעת לאורך הדרך, ולמצער בתקופה שלאחר הטלת הקנס המתמשך, מובילה למסקנה כי לא די בהצהרות אלו כשלעצמן כדי להצדיק את ביטול סנקציית המאסר. כפי שנפסק בהקשר דומה: "מובן שבעל דין המוכן לקיים צו שיפוטי, אין צורך לכוף עליו את קיום הצו בהטלת סנקציה בהתאם לפקודת הבזיון. ברם, מילים לחוד ונכונות לחוד" (ע"פ 7174/09 רייפמן נ' ארז, פסקה 23 (21.9.2009); ראו גם: בש"פ 1478/20, פסקה 51). לצד האמור, ובשים לב לתכליתה של הסנקציה, מצאתי להורות כי החלטתי מיום 25.12.2023 בדבר עיכוב ביצוע המאסר תעמוד בתוקפה למשך שבועיים נוספים, במטרה ליתן לנתבעת הזדמנות נוספת להוכיח את נכונות הצהרתה ולהיפגש עם גורמי הרווחה ועם האפוטרופא. ככל שהנתבעת תסבור במהלך תקופה זו כי עמדה בהוראות בית הדין באופן שמצדיק את ביטול המאסר, ביכולתה לפנות בבקשה מתאימה לבית הדין, אשר יפעל בהקשר זה כחוכמתו. ככל שתידרש הנתבעת להתייצב לריצוי המאסר, פרק הזמן שאותו בילתה מאחורי סורג ובריח – עד לשחרורה בעקבות החלטה בדבר עיכוב ביצוע המאסר – ינוכה מתקופת המאסר שקבע בית הדין (בש"פ 6609/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (12.10.2021)).

 בשולי הדברים יוער כי הליך שנפתח בעקבות הודעה לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אינו האכסניה המתאימה להעלאת טענות ערעוריות בנוגע להחלטות שיפוטיות של בית הדין הדתי או בנוגע לאופן ניהול ההליך שבמסגרתו הוטלה הסנקציה (ראו למשל: בש"פ 7049/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 18 (22.11.2023); בש"פ 3060/20 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (18.6.2020); בש"פ 7491/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (5.12.2018)); בש"פ 6004/92 דיוויס נ' מדינת ישראל (19.1.1993)). לפיכך אין מקום להידרש במסגרת ההליך שלפניי לטענות בנוגע להתנהלותו הדיונית של בית הדין או לתוכן ההחלטות שנתן לאורך השנים, או לבקשותיה של הנתבעת להעברת ההליך למותב אחר ולביטול החלטות שיפוטיות.

 

סוף דבר: החלטת בית הדין מיום 25.12.2023 תעמוד בעינה בכפוף לאמור בפסקה 17 לעיל, במובן זה שביצוע ההחלטה יעוכב למשך שבועיים, וככל שבית הדין לא יורה בתקופה זו על הפחתת תקופת המאסר או על ביטולה, תתייצב הנתבעת במזכירות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו ביום 20.3.2024, לא יאוחר מהשעה 16:00, לשם ריצוי המאסר שהוטל עליה – בניכוי פרק הזמן שהעבירה במאסר ביום 25.12.2023.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.