יום שבת, 14 בפברואר 2015

הפסיכולוגיה החיובית

הופעתה של הפסיכולוגיה החיובית כתחום חדש בפסיכולוגיה מיוחסת לשנת 1998, כאשר מרטין סליגמן בחר אותה כנושא המרכזי של כהונתו בנשיאות האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. עם זאת, הביטוי עצמו נטבע הרבה לפני כן, בספרו של אברהם מאסלו משנת 1954, "מוטיבציה ואישיות"‏‏‏[2]. בעקבות התפתחות המחקר בשנים האחרונות, תאוריות לגבי אושר ושגשוג אנושי שפותחו על ידי פסיכולוגים הומניסטים, כמו מאסלו, קארל רוג'רס ואריך פרום, קיבלו לאחרונה תמיכה ממחקרים אמפיריים, למשל בתחום תיאורית ההגדרה העצמית ‏‏‏[3].
התפתחות הגישה בשנים האחרונות מיוחסת בעיקר לשיעורי הדיכאון הגבוהים באוכלוסייה שנסקו למרות התפתחות במחקר ובטיפול הפסיכולוגי בתחום המחלות הנפשיות במאה שנים האחרונות. ארגון הבריאות העולמי צופה שעד שנת 2030 יהיה הדיכאון המחלה החמורה ביותר לאנושות בקיצור תוחלת החיים ובפגיעה באיכות החיים, היא ממוקמת במקום זה כבר כיום לבני הגיל הצעיר. גישתה המניעתית של הפסיכולוגיה החיובית באה לקדם חוסן נפשי כדי להוריד את שיעורי הדיכאון באוכלוסייה, וזו אחת מנקודות הדגש של הגישה שהביאה לה פופולריות ועניין בשנים האחרונות, בעיקר בארצות הברית ובמדינות המערב.
כינוס הפסיכולוגיה החיובית הראשון היה ב-1999, והכנס הבינלאומי הראשון התקיים בשנת 2009 בפילדלפיה על ידי IPPA, האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה חיובית שהוקמה בשנת 2007.
בין החוקרים העכשווים של הפסיכולוגיה החיובית ניתן למנות, בנוסף לסליגמן, גם את אד דיינר, מיהי צ'יקסנטמהיי, ס. ר. סינדר, כריסטופר פטרסון, ברברה פרדריקסון, דונלד קליפטון, אלברט בנדורה, שלי טיילור, צ'ארלס קרבר, מייקל פ. שייר, יונתן הידט וטל בן שחר.

אין תגובות:

פרסום תגובה