ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ס' רסלר-זכאי) בת"א 44101-12-17 מיום 2.3.2023, שבגדרו נקבע כי רכב שהיה מבוטח על-ידי המערערת היה "מעורב בתאונת דרכים" – כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).
רקע עובדתי
לפי ממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי, ביום 22.5.2017 תכננו המשיבה 2 (להלן: הנפגעת) וכמה מחבריה לנסוע לפיקניק. החבורה התחלקה למספר רכבים, כשבראשון (להלן: הרכב הראשון) נסעה הנפגעת יחד עם אחרים. לאחר צאתם לדרך, עצר הרכב הראשון בשולי כביש בין-עירוני, לאחר עיקול חד ימינה בכביש. זאת, על מנת להמתין לרכב נוסף שנהגו אמור היה להצטרף לפיקניק (להלן: הרכב השני). במהלך ההמתנה יצאו מהרכב נוסעי הרכב הראשון ונשענו על חלקו האחורי של הרכב. לאחר זמן-מה הגיח הרכב השני מהעיקול שבכביש. נהג הרכב השני הופתע לראות את הרכב הראשון ואת חבריו עומדים בשול הכביש, ובלם את הרכב באופן פתאומי, על מנת לעמוד במקביל לרכב הראשון ולסמן לחבריו להמשיך בנסיעה. מחמת הבלימה הפתאומית איבד הנהג את השליטה ברכב, וכתוצאה מכך סטה לשול הדרך. חבריה של הנפגעת, שנשענו יחד עמה כאמור על חלקו האחורי של הרכב הראשון, הבחינו ברכב השני מתקרב לעברם והספיקו לברוח, אך הנפגעת לא הספיקה לעשות כן ונמחצה בין שני הרכבים, באופן שהסב לה נזקי גוף קשים (להלן: התאונה).
הנפגעת הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה לפי חוק הפיצויים נגד נהג הרכב הראשון; נגד המערערת, היא מבטחת הרכב הראשון; ונגד המשיבה 1 (להלן: קרנית), בשל היעדר ביטוח תקף לרכב השני במועד התאונה. ביום 18.1.2023 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, שבגדרו הוסכם, בין היתר, כי המערערת וקרנית ישלמו לנפגעת סך של כ-3.5 מיליון ש"ח בחלקים שווים; וכי שאלת חבותן תמשיך להתברר על-ידי בית המשפט, על בסיס ההנחה העובדתית שהרכב השני מחץ את הנפגעת לרכב הראשון. עוד הוסכם, כי אם בית המשפט יקבע שהרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה – כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק – המערערת תשפה את קרנית בסכום ששילמה האחרונה לנפגעת לפי הסכם הפשרה; ואם ייקבע כי הרכב הראשון לא היה "מעורב" בתאונה, קרנית תשפה את המערערת בסכום ששילמה האחרונה לפי ההסכם.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי הרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה, כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק. נקבע כי התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, באשר היא בבחינת "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". הודגש כי לעניין הגדרה זו, "מקום שאסור לחנות בו" הוא מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי; ונקבע כי מקום חניית הרכב הראשון, בשולי דרך בין-עירונית, יצר "סיכון תחבורתי משמעותי", מפני ש"כל סטיה ולו הקלה ביותר של רכב מהכביש, עשויה היתה לגרום לתאונה ופגיעה ברכב החונה". עוד נקבע, כי קיים קשר סיבתי משפטי בנסיבות המקרה בין מקום החנייה המסוכנת לבין נזקי הנפגעת, שכן נזקיה נגרמו כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי, שבגינו הוגדר מקום החנייה כמקום שאסור לחנות בו. בעניין זה הודגש כי שולי הדרך נועדו, בין היתר, לשמש "מפלט ביטחון" עבור רכבים אשר סוטים מן הדרך; וכי בנסיבות המקרה דנן, נהג הרכב השני איבד שליטה על רכבו לאחר שניסה לבלום בפתאומיות, וכתוצאה מכך סטה לשול הדרך ומחץ את הנפגעת לרכב הראשון. לנוכח כל האמור, נקבע כי הרכב הראשון היה "מעורב" בתאונה, כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק, ובהתאם לכך, חויבו, כאמור, הן המערערת הן קרנית בתשלום פיצויים לנפגעת בחלקים שווים בניהם.
מכאן הערעור שלפנינו.
תמצית טענות הצדדים
המערערת טוענת כי הרכב הראשון לא היה "מעורב" בתאונה, ועל כן אין להטיל עליה כל חבות לפיצוי הנפגעת. לטענתה, התאונה לא התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי שיצרה חניית הרכב הראשון; וכי ממילא, לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי בין החנייה כאמור לנזקי הנפגעת. המערערת מדגישה, כי היא מסכימה לקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הסיכון הנובע מחניית הרכב הראשון נעוץ בכך ש"השול תכליתו לאפשר לנוהגים בדרך 'שטח מפלט' כדי לאפשר תימרון לנהג שחרג, תוך כדי נסיעה, מתחום הכביש תוך איבוד שליטה או בניסיון למנוע פגיעה או תאונה". עם זאת, המערערת טוענת כי בענייננו, התאונה נגרמה בשל רצון נהג הרכב השני לבלום כדי "לחבור" לרכב הראשון, ולא בשל "סטייה מקרית של רכב לשול".
מנגד, קרנית סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי בדין נקבע שמתקיים קשר סיבתי משפטי בין נזקי הנפגעת לסיכון התחבורתי שיצרה חניית הרכב הראשון בשול הדרך. קרנית מדגישה, כי אין להלום שהסיבה העובדתית הקונקרטית שגרמה לסטייתו של רכב מהכביש היא אשר תכריע בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרים כגון דא; וכי לצורך הכרה בקשר סיבתי משפטי בנסיבות כבענייננו, אין הכרח כי סטיית הרכב מהכביש תתרחש כתוצאה מחנייה מסוכנת של הרכב ששאלת מעורבותו בתאונה עומדת לדיון.
דיון והכרעה
אקדים ואומר, כי אני סבורה שדין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי כי נורה.
כמפורט לעיל, במוקד ההליך דנן ניצבת השאלה, אם יש לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים", כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.
סעיף 3(ב) לחוק מורה כדלקמן:
תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב
3. (א) [...]
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע.
(ג) [...]
(ד) [...]
לצורך הכרעה בשאלה הנדונה יש להכריע, בראש ובראשונה, אם מתקיימת לגבי הרכב הראשון הגדרת המונח "תאונת דרכים" לפי החוק (ראו, למשל: ע"א 2812/20 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פס' 7 (13.6.2021) (להלן: עניין פלונית); רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פס' 9 (12.6.2009) (להלן: עניין הפניקס):
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.
אם כן, ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" לפי החוק היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לצד זאת, החוק מגדיר שלוש חזקות חלוטות מרבות, שבהתקיים אחת מהן ייחשב המאורע כ"תאונת דרכים", אף אם לא מתקיימת בו ההגדרה הבסיסית כאמור (ראו, מני רבים: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 556 (1996); ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, פס' 19 (1.7.2014); עניין הפניקס, פס' 5).
בענייננו, אין מחלוקת כי החלופה הרלוונטית לבחינת השאלה, אם הרכב הראשון היה מעורב ב"תאונת דרכים" לפי החוק, היא החזקה שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". בעניין חזקה זו, הלכה עמנו כי "מקום שאסור לחנות בו" הוא מקום שהחנייה בו יוצרת סיכון תחבורתי; וכי חניית רכב בשולי דרך בין-עירונית נחשבת ככזו היוצרת סיכון תחבורתי, בין היתר לנוכח חשש לפגיעה על-ידי רכב אחר שסטה מנתיבו (ראו: רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פס' 8, 12 (4.11.2003); עניין אלעסווי, פס' 21-20; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 329 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין)).
לנוכח האמור, ובהינתן קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר פורטו לעיל ואינן שנויות במחלוקת בענייננו, אין מחלוקת כי מתקיימים במקרה דנן רכיביה העובדתיים של החזקה הנ"ל – "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".
אולם, בכך אין די כדי לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים", אלא יש להוסיף ולבדוק אם קיים קשר סיבתי-משפטי בין החניה במקום שיצר סיכון תחבורתי לבין התרחשות התאונה (ראו, למשל: עניין פלונית, פס' 7; עניין הפניקס, פס' 9). כמפורט לעיל, הערעור שלפנינו ממוקד בטענת המערערת כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי, ועל כן, אין לראות ברכב הראשון כ"מעורב בתאונת דרכים". כפי שיבואר להלן, אין בידי לקבל טענה זו.
נקבע לא אחת כי שאלת הקשר הסיבתי המשפטי תוכרע, בעיקרו של דבר, באמצעות בחינה אם התאונה נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון שבגינו הוגדרה החנייה כמסוכנת (ראו, למשל, עניין אדרי, פס' 13; עניין אלעסווי, פס' 23-22; ראו גם: עניין פלונית, פס' 13-12; ריבלין, עמ' 335-333). כאמור, המערערת אינה חולקת על קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה "השול תכליתו לאפשר לנוהגים בדרך 'שטח מפלט' כדי לאפשר תימרון לנהג שחרג, תוך כדי נסיעה, מתחום הכביש תוך איבוד שליטה או בניסיון למנוע פגיעה או תאונה" (פס' 21 לפסק דינו). מתכלית זו של שול הדרך נובע סיכון טיפוסי שנוצר כתוצאה מחנייה בשטחו – מניעה מהשול לשמש כ"שטח מפלט" עבור רכבים שסטו מהכביש באופן בלתי מתוכנן. התממשות סיכון זה מתבטאת, בעיקרו של דבר, בהתנגשות בין הרכב שסטה כאמור לבין הרכב החונה בשול.
בענייננו, כמתואר לעיל, התאונה התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון האמור. הרכב הראשון חנה בשול הדרך, ובכך יצר סיכון תחבורתי שמתבטא, בין היתר, בפגיעה בכוחו של השול לשמש מקום מפלט בטוח עבור רכב אשר סטה מהכביש באורח בלתי מתוכנן. סיכון זה התממש, כאשר הרכב השני סטה לשול כתוצאה מבלימה פתאומית שהובילה לאיבוד שליטה של הנהג, והתנגש ברכב הראשון – שחנה בשול – תוך שהנפגעת נמחצה בין שני הרכבים. עינינו הרואות, כי התאונה נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון שבגינו הוגדרה החנייה בשול ככזו היוצרת סיכון תחבורתי. לפיכך, מתקיים בענייננו מבחן הקשר הסיבתי המשפטי.
המערערת טוענת, כי התאונה דנן לא נגרמה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי הטמון בחניית הרכב הראשון בשול הדרך, מפני ש"הבלימה והסטייה בעקבותיה היו תוצאת מעשה רצוני ומכוון ['של נהג הרכב השני לחבור לרכב החונה'], ולא סטייה מקרית של רכב לשול שהרכב החונה מגביל את מרחב התמרון שלו" (ההדגשות במקור). אולם, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי העובדה הברורים שקבע בית המשפט המחוזי, שלפיהם, כמפורט לעיל, סטיית הרכב השני לשול התרחשה מפאת איבוד שליטה של הנהג כתוצאה מבלימת הרכב באופן פתאומי; בעוד שנהג הרכב השני התכוון לעמוד על הכביש במקביל לרכב הראשון.
כידוע, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו, מני רבים: ע"א 3805/09 גולדברג נ' בר-זן נדל"ן ותיירות בע"מ, פס' 15 (20.8.2024)). בענייננו, המערערת לא טענה שיש מקום להתערבות עובדתית כאמור – וממילא לא ביססה טענה מסוג זה – אלא מיקדה כאמור את ערעורה בסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי. לפיכך, אין בידי לקבל את טענתה הנדונה של המערערת.
המערערת מוסיפה, כי "עצם פגיעת רכב ברכב חונה בשול כביש בינעירוני – אינה מוכיחה, כשלעצמה, את התממשות הסיכון בחנייה בשול". המערערת מביאה בהקשר זה מספר דוגמאות, ביניהן "רכב הנוסע על גשר, מאבד שליטה ונופל על רכב החונה בשול כביש בינעירוני שמתחת לגשר", או "רכב מאבד שליטה בכביש בינעירוני ועובר מעל גדר ההפרדה למסלול הנגדי ופוגע ברכב החונה בשול במסלול הנגדי". אכן, דוגמאות אלו מתארות מצבים של פגיעת רכב ברכב אחר אשר חונה בשול הדרך, שלא התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי שתואר לעיל, הטמון בחנייה בשול – מניעה מהשול לשמש כ"שטח מפלט" עבור רכבים שסטו מהכביש באופן בלתי מתוכנן. לפיכך, על פניו, לא מתקיים במקרים מעין אלה קשר סיבתי משפטי. אולם, בכך שונות דוגמאות אלו מנסיבות התאונה שלפנינו, אשר כמבואר לעיל, התרחשה כתוצאה מהתממשות הסיכון התחבורתי האמור.
המסקנה מכל האמור היא כי הרכב הראשון היה "מעורב בתאונת דרכים" כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. לפיכך, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.
עוד אציע, כי המערערת תישא בהוצאות קרנית בסך 10,000 ש"ח.
